לקות בתקשורת ברצף האוטיסטי: עדכונים מהשטח

העצרת הכללית של האו"ם התכנסה לפני כשבוע ואימצה החלטה בנושא אוטיזם. ההחלטה נועדה להעלות מדרגה את המודעות לאוטיזם, לעודד את המדינות החברות באו"ם ואת הארגונים הלא ממשלתיים, ובראשם ארגון הבריאות העולמי, להרחיב את ההסברה ולהציף מידע בנושא אוטיזם. ההחלטה החדשה מאיצה במדינות החברות לפתח תוכניות כוללניות ומקיפות לטיפול באוטיזם בתחומי הבריאות, החינוך והשילוב בקהילה.

חשיבות ההחלטה של האו"ם מתבהרת נוכח המידע לפיו מספר המאובחנים באוטיזם זינק כמעט פי 5 בתוך 8 שנים, כאשר יותר ממחצית האוטיסטים הינם ילדים עד גיל 14 ("הארץ", 18.12.12).
ניתן לעיין במידע מלא בנושא ב"חלק ה': אנשים עם אוטיזם" מתוך סקירת השירותים החברתיים 2011 של משרד הרווחה.

בהמשך לדו"ח משרד הרווחה לשנת 2011, עלתה ל-YNET הורים (18.12.12) כתבה של ד"ר איתי גל: "1 מ-150 סובל מאוטיזם: האם קיים אבחון יתר?", בה הוא מעלה שוב את הוויכוח סביב השאלה האם מדובר רק במודעוּת גדולה יותר של ההורים, שמביאים את הילדים לאבחון, או שמא יש באמת יותר ילדים מבעבר שנולדים עם התסמונת.
על-פי ד"ר גל, "התשובה, מתברר, משולבת. אמנם יש עלייה בשנים האחרונות במודעות לתסמונת, גם בקרב אוכלוסיות שבעבר לא היו מודעות כלל לקיומה, אך יחד עם זאת ישנה, על פי המומחים, השפעה גדולה לזיהום הסביבה על התפתחות המוח, שינויים גנטיים, גיל מבוגר של ההורים, ובמיוחד של האב, פגות ואפילו הפריות המבחנה, שמספרן בארץ עלה באחוזים ניכרים בשנים האחרונות."

במהלך השבוע בו פורסם דו"ח משרד הרווחה לשנת 2011, יצאו הורי הילדים האוטיסטים למאבק. לדברי עמית וולפמן, אמו של סער, נער עם אוטיזם, "אם לפני 30 שנה, אובחן ילד אחד מתוך 10,000 ילדים כאוטיסט, כיום היחס הוא אחד למאה. כל אחד היום מכיר שכן, או מכר או חבר שיש לו ילד אוטיסט. אלא שבמדינת ישראל לא דאגו לעדכן את התקציבים בהתאם והם נשארו כמעט כפי שהיו לפני 15 שנה." (YNET מעורבות, 18.12.12).

חיזוק למניעי ההורים במאבקם מוצג בכתבה של טלילה נשר ב"הארץ" (19.12.12), "פי 50 יותר אוטיסטים בישראל - אך התקציב גדל רק פי עשרה". בכתבה, שבהכנתה השתתף גם דן אבן, היא כותבת ש"חרף הגידול המטאורי במספר המאובחנים כאוטיסטים בישראל מאז 2000, המחסור בכיתות מיוחדות ובמיטות בהוסטלים רק העמיק. כעת, יוצאים ההורים למאבק."
כאן מוצגת תמונת המצב.

בין ההורים החרדים לעתיד ילדיהם, ניצבת העיתונאית חגית רון רבינוביץ. בַּכתבה "זה עילי, הבן שלי, והוא אוטיסט", ששודרה במהדורת החדשות בערוץ 2 (18.12.12), היא מספרת על בנה, עילי, ש"חגג יום הולדת 16 בלי עשרות חברים שאיחלו לו מזל טוב בעמוד הפייסבוק. אין לו חברים או פייסבוק. גם לא יהיו לו. תסתכלו עליו, על עילי שלי, יש הרי עוד הרבה כמותו, ותשאלו את עצמכם את מה שאני שואלת ימים ולילות: איך יכול להיות שהלקות המורכבת של הנסיך השתקן שלי מופלית לרעה על ידי מקבלי ההחלטות ולמה?"
גם בכתבה ב"ישראל היום" (19.12.12), חגית רון רבינוביץ שואלת: "מי ידאג לילד האוטיסט שלי?" ועונה, בין השאר: "עילי לא יכול לצאת לרחובות, להקים קול צעקה, לבקש את זה בעצמו, ולכן קצת אחרי יום הולדת 16 אני זועקת את זעקתו בשקט, מתוך מצוקה אמהית ואחריות הורית: אני אמא של עילי, והוא בן 16 והוא אוטיסט. ועדיין אין בארץ חוק שמסדיר ומעגן את זכויותיו."


דנה אידיסיס, 26, תסריטאית, אחות של גיא, נער עם אוטיזם, כתבה השבוע טור אישי ב-YNET דעות (21.12.12): "תנו לאחי הזדמנות".
מצטטת מהכתבה: "אנחנו חיים בחברה אטומה שבוחרת לטאטא הצידה את מי ששונה...הייתי רוצה לדעת שנעשים מעשים מהותיים ומתקבלות החלטות שבאמת יקדמו קודם כול את המודעות ואת ההכרה באוטיסטים, PDD וכל מה שעל הרצף. הייתי רוצה לדעת שההורים שלי יוכלו לנהל יום שגרתי ורגיל מבלי שיצטרכו לחפש לגיא תעסוקה 24 שעות ביממה כיוון שלא מייצרים מספיק מסגרות שנותנות מענה לילדים עם צרכים מיוחדים. שלא לדבר על חוגים משולבים שיכולים לעזור לאחי ולילדים אחרים להתפתח ולצמוח. הייתי רוצה לדעת שההורים שלי יוכלו לישון בלילה בשקט בלי להיות מוטרדים ללא סוף במחשבות על מה יהיה עם בנם כשיגדל, איפה יבלה את שנותיו כבוגר, אם יהיו לו חברים או שיישאר בודד ואם יוכל לדאוג לעצמו."
מאמצת אל לבי את המשפט הסוגר את הכתבה:"התפקיד שלנו כחברה הוא לעזור ולגרום להם להרגיש ראויים, אהובים ושייכים, בדיוק כמו שהם."

מסיימת במונולוג של סער וולפמן, נער עם אוטיזם, במסיבת עיתונאים שנערכה בשבוע שעבר עם פתיחת מאבק ההורים:

וכן ביצירה אוקטובר (שיר הסתיו) מאת צ'ייקובסקי, בביצועו של סער:

להתראות,
אילנה

זרקור אל המוח, נגיעה ב"מיינדפולנס" ("כשהנזיר והמדען נפגשים במדיטציה") ועוד...

בשבוע שעבר השתתפתי ביום עיון מרתק למנהלי בתי הספר בתל אביב, באדיבותה של המפקחת על החינוך המיוחד, רחל שוכמן. בין ההרצאות שנישאו ביום העיון (וכן המטעמים המשובחים...) מצאתי עניין מיוחד בהרצאתה של ד"ר נאוה לויט בן-נון בנושא תפקודי המוח.
ד"ר נאוה לויט-בן נון, בעלת תואר PhD במדעי המוח ממכון ויצמן, משמשת כמנהלת משותפת של היחידה למחקר יישומי במדעי המוח במרכז הבינתחומי הרצליה. עבודות המחקר ופרסומיה עוסקים בוויסות והתפתחות, הביולוגיה של קשר ומיינדפולנס.
בהרצאתה המעשירה ביום העיון, ד"ר נאוה לויט בן-נון ציינה ש"בעשור האחרון חקר המוח התקדם רבות בהבנה של הרשתות המוחיות התומכות בתפקודי קשב, רגש וקוגניציה. הבנות אלו מצביעות על החשיבות של האינטגרציה והדינמיקה העדינה בין מערכות מוחיות רבות, ועל החשיבות של אינטראקציות בריאות עם העולם להתפתחות מוחית תקינה."
כן הציגה את אחת התגליות המסעירות, לדבריה, את חוקרי המוח - "רשת מנוחה" מוחית, המעורבת בתהליכים חשובים לתפקוד המוח ומתעוררת לפעילות למשל כאשר אנו חולמים בהקיץ אך לא כאשר אנו שקועים בסרט. בהמשך סקרה את התיאוריות העדכניות בדבר התפתחות המוח ותפקודו והבהירה שנראה שגם בתפקודים קוגניטיביים יש מעורבות משמעותית של  תהליכים רגשיים, חושיים, גופניים, הורמונליים ומוטוריים והדגישה את החשיבות של כל אחד ביחד ולחוד. היא דיברה גם על החשיבות של אינטראקציה בין מוחות להתפתחות ולעמידות המוחית ועל התחום העולה של חקר מוח רב-מוחי.
לבסוף, היא הציגה את אחת התגליות המרגשות של העשור האחרון בדבר הפלסטיות של המוח - היכולת של המוח להשתנות לאורך כל החיים ובעיקר היכולת לפתח באופן אקטיבי ויזום מיומנויות קוגניטיביות של ריכוז, קשב, ויסות רגשי ובהירות תפיסתית."
(הציטוטים לעיל - מתוך תקציר הרצאה של ד"ר נאוה לויט בן-נון באתר מכון מופ"ת).

חיפוש ברשת הוביל אותי, בין השאר, למצגת הרצאה של ד"ר נאוה לויט בן-נון בנושא "תפיסות חינוכיות מתקדמות בעידן חקר המוח", המאיר חלק מהנושאים שנסקרו בהרצאתה ביום העיון.

מוסיפה קישור לראיון עם ד"ר נאוה לויט בן נון בנושא "מוח, נפש ומה שביניהם" מתוך המגזין "אוונגרד" של המרכז הבינתחומי הרצליה. הראיון נערך על ידי  אלינור וייסברוט, סטודנטית שנה ג' בבי"ס סמי עופר לתקשורת.

בראיון פוקח עיניים עם ד"ר נאוה לויט בן-נון, שפורסם רק לאחרונה במוסף כלכליסט ("הרמת מסך", 27.9.12), היא מציעה לעצור רגע ולבחון כיצד ישיבה מול מסכים גם בבתי הספר פוגעת בהתפתחות המוח הצעיר. 
(העליתי קישור לראיון זה גם ברשומה קודמת בנושא המוח.)
מצטטת מהראיון: "... אנחנו צריכים לעצור ולשאול את עצמנו מה אנחנו מפסידים כשאנחנו מכניסים מסכים לבית הספר, והאם אנחנו רוצים לפצות על כך בדרך מודעת אחרת, או שפשוט נכניס אותם בגאווה ונעשה ניסוי בילדים שלנו. במחי החלטה של מישהו במשרד החינוך מכניסים מחשבים בלי חשיבה, בזמן שיש מספיק עדויות נסיבתיות שמצביעות על כך שקיים סיכון ששיעור הפרעות הקשב יעלה, קשיי התקשורת, הוויסות והאלימות יגדלו, והיכולות החברתיות והאמפתיה ירדו. אלה יכולות בסיסיות, שאף אחד בחברה לא רוצה לוותר עליהן. הן דורשות תזמורות מוחיות מכווננות היטב, וכשיש זיופים זה מוביל ללקות. לכן אנחנו צריכים להיות מודאגים".
(הדאגה של החוקרת הצליחה להאיר גם אצלי את השאלות: האם בשילוב המחשבים בבתי-הספר ויתרנו על הגישה האנושית, פנים אל פנים, עם מושאי המערכת החינוכית, התלמידים; וכן כיצד יישמר האיזון בין למידה בין-אישית לבין טכנולוגיות המאה ה-21?).

בהמשך לראיון עם ד"ר נאוה לויט בן-נון ולשאלה שהתעוררה בי, מעלה כאן את הרצאתה בנושא "המוח המתפתח בעידן התקשוב - תמרורי אזהרה". ההרצאה נישאה בכנס "במרחק נגיעה - המידע בכיתה בקצות האצבעות" שנערך במכון מופ"ת בתאריך 28.3.12.
(ממליצה בחום להתרווח בכורסה נוחה ולצפות בהרצאה המרתקת, שאורכה כ-40 דקות.)
עיקרי ההרצאה מוצגים בפורטל מס"ע בניהולו ובעריכתו של עמי סלנט וכן בסיכום של אסתי דורון, מדריכה בתוכנית לשילוב מחשבים ניידים, שנכחה בכנס. מצטרפת לעמדתה של אסתי דורון לפיה "תמרורי האזהרה שד"ר בן נון שמה בפנינו חשובים מאין כמותם. אני חושבת שיש מקום לחשוב על האיזונים בחיי הילדים ולשמור על פרופורציות. צריך שיהיו לילדים ניידים בשיעורים, צריך לאפשר למידה שיתופית ומשמעותית בזמן בית הספר אך יחד עם זאת צריך לשמור על איזונים."

מעלה קישור לשיחה עם ד"ר נאוה לוין במסגרת התוכנית "אפקט הפרפר" של "תנועת הערבות" (השיחה עלתה לרשת באוקטובר 2012).
לצפייה בשיחה - יש להעביר את הסמן לדקה 12:30 בתוכנית. משך השיחה: כ-20 דקות.

מוסיפה קישור נוסף לכתבה של ד"ר נאוה לויט בן-נון מתוך "סגנון" של מעריב (20.12.10) בנושא "הנזיר והמדען: הקשר בין מדיטציה להרחבת היכולת המנטלית". בכתבה זו החוקרת מתמקדת במדיטציה ומוח ומציינת ש"מחקרים במדע המערבי מאשרים סוף סוף את מה שהבודהיסטים הסיקו מזמן: המדיטציה מעוררת שינוים במוח ומאפשרת להרחיב את טווח הרגשות והיכולות המנטליות".
מצטטת מסיום הכתבה: "בשורה התחתונה, כיום זה כבר ברור שאפשר ליישם את טכניקות ביצוע המדיטציה גם מבלי ללבוש שרוואל ולהיות "רוחני". ניתן בקלות לאמן את המוח בפרטיות משרדכם או ביתכם על מנת להגביר יכולות רגשיות וקוגניטיביות ושיפור איכות החיים. על פי חוקרים רבים, בעוד מספר שנים תהפוך המדיטציה כאימון המח לחלק בלתי נפרד מחיינו, בדיוק כמו אימון גופני."

בהמשך לכתבה הנ"ל, מעלה קישור להרצאה קצרה של ד"ר נאוה לויט בן-נון:"מיינדפולנס" - "כשהנזיר והמדען נפגשים במדיטציה". (YNET רעיונות, 31.10.12 ). בהרצאה טוענת ד"ר לויט בן-נון שבאמצעות טכניקות אימון מוחי פשוטות אנחנו יכולים ב לשפר את הביצועים שלנו ואת היכולות שלנו, לשפר את המיקוד שלנו ולהיות מאושרים יותר. משך ההרצאה: כ-14 דקות.
(בנימה אישית: קל לי יותר להתקרב למושג "מיינדפולנס" מאשר ל"מדיטציה").

מעִניין לעִניין, ובהקשר למוח ומדיטציה, מעלה קישור לשתי כתבות מקיפות ומאירות העוסקות בבית ספר תל חי בתל אביב, בניהולה של עינת ברגר. מן הראוי לציין שעבדתי בבית הספר תל חי בראשית דרכי במערכת החינוך ובמשך 18 שנים רצופות, עד ליציאתי לתפקיד הדרכה.
הכתבה הראשונה "פתיחת שנת הלימודים: הודו למורה כי טוב" פורסמה בעיתון "הארץ"  לקראת פתיחת שנת הלימודים תשע"ב (26.8.11). מצטטת מהפתיח לכתבה: "אם עד לפני עשור היה בית הספר תל חי שבדרום תל אביב מוסד נחשל ורווי אלימות, הרי שבשנה שעברה השיג במבחני המיצ"ב ציון גבוה בהרבה מהממוצע הארצי, והאלימות בין כתליו כמעט נעלמה. מהו, אם כך, הגורם לשינוי? שיעור שבועי בן שעה המתבסס על עקרונות המדיטציה, יוגה ודמיון מודרך."
בבית-הספר מופעלת מעל עשר שנים "תוכנית "שפת הקשב", שפותחה ב-2002 על ידי שימי לוי וד"ר נמרוד שיינמן, שפעלו אז במסגרת המרכז ללימודי גוף-נפש. התוכנית מתבססת על עקרונות מדיטציית הקשיבות (mindfulness) ועושה שימוש בטכניקות שעובדו מתוך מסורות מזרח אסייתיות, בעיקר בודהיסטיות, כדי לפתח את יכולות הפניית הקשב, המודעות הרגשית, וכפועל יוצא מכך, להעצים את השליטה העצמית, הביטחון העצמי והוויסות הרגשי. התוכנית היא אחת הראשונות מסוגן בעולם המערבי שמוטמעת במערכת החינוך הציבורי." (מן הכתבה).
בכתבה מציינת ד"ר נאוה בן נון "במצב בסיסי, יכולות הקשב שלנו נתונות לתנודתיות רבה - אנחנו פועלים על אוטומט ושמים לב לרגש ולתחושה רק בדיעבד. בתרגול קשיבות אנו מפתחים מיומנויות קשב ומודעות חזקות ויציבות יותר לכל מה שקורה לנו, ובאופן טבעי, זה גורם לנו להיות ערניים, ממוקדים ויעילים יותר ולחוות יותר שליטה. כתוצאה מכך מתעצמת תחושת החיות, החיוניות והרוגע, והלחצים והנטייה לאימפולסיביות פוחתים". החוקרת מדגישה ש"למרות הסטיגמה, לא מדובר פה רק בעניין רוחני, או מטאפיזי, אלא בפיתוח מיומנות שקשורה בקשב ובמודעות, תחום שנחקר במדעי המוח כבר שנים. זה עניין של שנים בודדות עד שהסטיגמות יפלו וכל מי שדואג לגופו ולמוחו יכניס לסדר היום שלו, בנוסף לפעילות הספורטיבית, גם פעילות של אימון מנטלי מסוג הקשיבות". 
לאור הנסקר בכתבה עולה השאלה מדוע מערכת החינוך לא ממהרת לאמץ את "שפת הקשב"? 

הכתבה השנייה העוסקת בבית-ספר תל חי, "מיוחד: כך הופכים בי"ס כושל בדרום ת"א לעילית חינוכית", פורסמה לאחרונה ב"גלובס" (22.11.12). מצטטת מהכתבה: "את היום מתחילים במדיטציה, פעמיים בשבוע מתכנסים למעגל הקשבה, ובכיתות ה'-ו' לומדים ריקודים סלוניים. כך הפך תל חי, בית-ספר משכונה קשה בדרום תל-אביב, לאחד מ-3 בתי-הספר היסודיים הטובים בארץ". "התוצאות האחרונות של מבחני המיצ"ב (מדדי יעילות וצמיחה בית ספרית) שהתקבלו בסוף החודש שעבר הוכיחו מעל לכל ספק ש"שפת הקשב" רחוקה מלהיות תעלול ניו אייג'י אופנתי או כלי ציני למיתוג מחדש של בית הספר. במבחנים, שבאמצעותם בוחנת הרשות הארצית למדידה ולהערכה בחינוך את הישגי התלמידים ב-4 מקצועות הליבה - מדע וטכנולוגיה, שפת אם, מתמטיקה ואנגלית - התמקמו 500 תלמידי בית הספר היסודי בעשירון העליון בישראל בכל אחד מהמקצועות. רק שלושה בתי ספר יסודיים בארץ הגיעו להישג הזה. במילים אחרות: תל חי, שממוקם בלב שכונה בעלת מאפיינים סוציו-אקונומיים נמוכים ושנחשב עד לפני כעשור למוסד בעייתי שסובל מבעיית אלימות כרונית, הוא אחד משלושת בתי הספר היסודיים הטובים במדינה."
העשייה הייחודית בבית-הספר מרשימה ומרגשת, בעיניי.

בהמשך לכתבות הנ"ל, ובעקבות פרסום נתוני המיצ"ב, רואיינה עינת ברגר, מנהלת בית-ספר "תל חי" בתוכנית של לונדון וקירשנבאום (נובמבר 2012). בראיון הציגה עינת את העשייה החינוכית בבית-הספר שהובילה (גם) לתוצאה החיובית של בית-הספר במבחני המיצ"ב.

תודה על הקשב!
להתראות ברשומה הבאה,
אילנה

עת חירום: רשומה זמנית

עקב מצב החירום בדרום, שהֵדָיו הגיעו עד לגוש דן ולירושלים, מעלה ברשומה זו מבחר קישורים העשויים לסייע למורים, הורים ומטפלים.

בכתבה התמודדויות באתר "חדשות הילדים בגלים", פרופ' מולי להד מסביר לילדים שיש דרכים רבות להתמודדות במצבי לחץ, כאשר כל אחד בוחר בדרכים המתאימות לו כדי להתגבר ולהתחזק. שש הדרכים העיקריות הן: גוף, שכל, רגש, מערכת אמונות, חברה, דמיון (או בקיצור  גש"ר מאח"ד). דוגמאות והמלצות מוצגות בכתבה.
הסבר מעמיק בנושא המודל הרב מימדי להתמודדות עם מצבי לחץ ואי ודאות – BASIC PH, שפותח על ידי פרופ' מולי להד ועפרה איילון, מוצג באתר שפ"ינט.

במהלך הימים האחרונים עלו לאתר "חדשות הילדים בגלים" מבחר כתבות מידע בנושא ההסלמה בדרום, ביניהן: הסלמה בדרום, הסלמה נוספת בדרום, כיפת ברזל, הצבת כיפת הברזל ועוד.

בערוץ הורים ב-YNET מבחר כתבות העוסקות בהתמודדות ילדים והוריהם במצב חירום. בין הכתבות: אמא, ואם יפול על הבית שלנו גראד? מאת אלי זוהר ניב, יועצת משפחתית, מנחת קבוצות הורים בכירה מהמרכז להורות ומשפחה בסמינר הקיבוצים. בכתבה היא מסבירה איך עוזרים לילדים, ולעצמנו, להתמודד. 
בכתבה ההסלמה בדרום: איך לטפל בחרדה של הילדים? ד"ר שירי דניאלס, המנהלת המקצועית הארצית של ער"ן, מציעה לצייד את הילדים במסרים מווסתים ומרגיעים, המתאימים לגיל הילדים ולהתפתחותם. 

לפורטל הורים באתר משרד החינוך עלו הצעות המכוונות לסייע להורים לעזור לילדיהם כשגם הם נתונים במצב לחץ. בדף המקושר נסקרות התנהגויות צפויות של ילדים והתמודדויות של הורים על פי חלוקה גילית.

פסיכולוגית הילדים גילת מלכאן סטיקלרו עונה לשאלות נפוצות שמתעוררות בקרב הורים לילדים החיים בקו העימות. בין השאלות: כיצד משפיעים החיים בצל האיום התמידי של אזעקות וטילים על ילדים? האם מומלץ לשוחח עם הילד על המצב? איך לדובב אותו לדבר ולספר איך הוא מרגיש? מה אפשר לעשות כדי להקל על ילדים במצב הזה? איך גורמים לילד היפראקטיבי לשבת יפה בממ"ד? ומה לגבי ילדים עם צרכים מיוחדים? איך משפיע הלחץ וההתנהגות של ההורים על הילדים? מה עושים ביום שאחרי? 

בכתבה של שירה הופמן באתר הורים בקשר, כיצד להרגיע ילד מיוחד כשצריך לרוץ למקלט?, ד"ר סוזי קגן, יועצת פסיכולוגית בכירה באוניברסיטת בר אילן, ממליצה ראשית להרעיף על הילד אהבה ולנסות להרגיע אותו בעזרת שימוש במילים חיוביות. כמו כן, מוצגות המלצות המתייחסות לילדים עם אוטיזם ומוגבלות שכלית התפתחותית, מוגבלויות פיזיות ומוגבלויות חושיות.

בכתבה מקום לדאגה: כיצד להפחית את רמת החרדה של הילדים? אז מה ביכולתנו לעשות כדי לעזור לילדים שלנו להתמודד עם הקושי (מעריב NRG, 20.11.12), אדוה בר יהודה, עובדת סוציאלית, מדריכת הורים ואנשי חינוך, מטפלת בפסיכותרפיה  נציגה מגוון עצות להורים המכוונות לעזור לילדים להתמודד עם החרדה בעקבות מצב החירום.
בסרטון מטעם "תנועת הערבות", הפסיכולוגית החינוכית והפסיכותרפיסטית לימור סופר-פטמן עונה לשאלות הורים מה צריך להסביר לילדים על מצב החירום? עד כמה לפרט? איך לא ליצור בהם פחדים מיותרים? 

במאמר אבא, למה יש אזעקה? ד"ר ליאת הולר הררי, פסיכיאטרית ופסיכותרפיסטית, מנהלת פורום "להיות אמא" באתר כללית, עוזרת להורים לעזור לילדים בימים של מתח בטחוני. ההנחיה הכללית שלה להורים היא, "תמיד: אמרו אמת באופן שמתאים לגיל ולילד הפרטי שלכם. אם לא נקלקל, הילדים יסתדרו. באופן טבעי, הילדים שלכם חשופים למידע, הם רואים דברים, הם שומעים. ברוב המקרים, הם יפנימו את מה שהם מסוגלים לעכל."

לאתר שפ"ינט של השירות הפסיכולוגי ייעוצי של משרד החינוך עלתה הצעה לשיח מקדים עם תלמידים. השיח עוסק בהתנהגות הנכונה בעת הישמע האזעקה, לאחריה ובהתמודדות המיטבית עם ההשלכות הנלוות למצב זה. ההצעה מיועדת ליועצות ולמחנכי הכיתות, אך עשויה להתאים גם להורים בעת חירום. שימו לב להמלצה לחלוקת מים וביסקוויטים העוזרת מאוד! (ר' שם). 

המרכז הישראלי לטיפול בפסיכוטראומה הוקם בשנת 1989 כפרוייקט של בית חולים הרצוג - מרכז לטנר בירושלים. בדף בעת חירום באתר המרכז מוצג מידע להורים בשעת חירום, הצעה כיצד לדבר עם ילדים בזמן חירום, הרגעת ילדים, עצות לצפייה בטלוויזיה (יש לווסת את כמות הצפייה כך שלא תזיק לנו!) ועוד.
מצטטת מהאתר: "מלחמה, טרור ואסונות טבע מציבים בפני כולנו אתגרים רבים. לחץ, חרדה, עצבנות ועייפות הינם מצבים נפוצים בסיטואציה מתוחה כל-כך. במצב זה, אנו חשים לעתים כי מאגרי הכוח שלנו מתרוקנים, והדבר מתבטא בלימודים, בעבודה ובבית. מטרתם של עמודים אלו לספק לכם כלים להתמודד עם המצב ולנצח. מובן שכלים אלו אינם יכולים לשנות את המציאות הפוליטית, אולם הם יכולים לשנות את המציאות האישית שלכם, ולסייע לכם לעבור את המצב בשלום. שלכם, ולסייע לכם לעבור את המצב בשלום."
בדף מוצג, בין השאר, קישור להופ! בכל מצב - חוברת החוסן שלי בגירסה לבנים ובגירסה לבנות. החוברת נכתבה על ידי המרכז הישראלי לטיפול בפסיכוטראומה. 

יעל צמח גרינשפון העלתה לפורטל "את זה" משחק זיכרון - מותר לפחד, המכוון לעזור לילדים להביע רגשות - מותר לפחד.

מוסיפה קישור לדף שעת חירום ב"תולעת ספרים" בפורטל גלים. בשירים ובסיפורים ב"סיפורים מהלב" מוצגים קשיים ודרכים שונות להתמודד עמם במצבי חירום.

עקב המתיחות בדרום העלו עורכי אתר שפ"ינט גם מגוון חומרים לעבודה חינוכית.

לאתר מינהל חברה ונוער של משרד החינוך עלה הקובץ צבע אדום - לקט פעילויות לשעת חירום ועוד.

יורם אורעד, המנהל הפדגוגי של שלובים, הרשת החברתית לאנשי חינוך של מכון מופ"ת, העלה היום מאמרון המרכז פעילויות של למידה-הוראה לשעת חירום. 
 

מעבר לנִסקר לעיל, מנכ"לית משרד החינוך הנחתה את השירות הפסיכולוגי יעוצי לפתוח קו פתוח לפניות תלמידים. הקו נועד לתת מענה לשאלות אשר מתעוררות אצל תלמידים בעקבות המתרחש. 

לסיום, ובתקווה לחזרה מהירה לימים של שקט ושלווה - השיר ימים של שקט בביצוע להקת לולה.
מצטטת מהשיר:
"הנה הם באים ימים של שקט 
כבר שכחתי איך שהם נראים
אפשר עכשיו לפתוח את הדלת
לשלוח אל הרוח ציפורים."

להתראות,
אילנה

"דברים שלמדתי מאחי האוטיסטים" - על אחאים לילדים עם לקות בתקשורת ברצף האוטיסטי

לאחרונה עלה לאתר TED הסרטון "דברים שלמדתי מאחי האוטיסטים", בו פיית' ג'גדה מספרת את הסיפור המרגש והמשעשע של לגדול עם שני אחים, שניהם אוטיסטים ושניהם בלתי-רגילים. בהרצאה היא מזכירה לנו לשאוף לחיים שהם מעבר לנורמלי.
מצטטת מתמליל ההרצאה בעברית:
"נכון, לא אכחיש שהיו במשפחתי כמה רגעים קשים, רגעים בהם ייחלתי שהם יהיו כמוני. אך אני מחזירה את עצמי לדברים שהם לימדו אותי על אינדיבידואליות, תקשורת ואהבה, ואני תופסת שאת הדברים האלה לא הייתי רוצה להחליף בנורמליות. הנורמליות מחמיצה את היופי שמעניקים לנו ההבדלים, והעובדה שאנו שונים אינה אומרת שאחד מאיתנו טועה, אלא שפשוט יש גם סוג אחר של נכון. ואם הייתי יכולה להעביר דבר אחד ויחיד לרמי, לסאם ולכם, הרי זה שאינכם חייבים להיות נורמליים. אתם יכולים להיות בלתי-רגילים. כי בין אנו אוטיסטים או לא, ההבדלים שיש בינינו -- יש לנו מתנה! לכל אחד יש בתוכו מתנה, ובכל הכנות, הרדיפה אחר הנורמליות היא הויתור האולטימטיבי על פוטנציאל. הסיכוי לגדולה, לקידמה ולשינוי גווע ברגע בו אנו מנסים להיות כמו מישהו אחר.
אנא, אל תאמרו לי שאני נורמלית."
אורך הסרטון: כ-5 דקות.
כאן מוצג מידע (באנגלית) אודות פיית' ג'גדה.

נקודת ראות של אחים לילדים עם לקות בתקשורת ברצף האוטיסטי מוצגת גם בכתבה "מפוצצים את הבועה" (מעריב לנוער, 7.2.11). בכתבה מוצג ראיון אישי עם שלושה בני נוער המשוחחים על הליקוי שאחיהם סובלים ממנו, על הקשר ביניהם ועל יחסה של החברה.
מצטטת מהכתבה:
"עמית: "אני ממליץ לכל נער שמשתמש במילה 'אוטיסט' כקללה או לועג לאוטיסטים לבקר במשך שבוע במסגרת כלשהי של ילדים אוטיסטים. נראה מה הוא יחשוב אז". 
שנקר: "הרבה אנשים באמת פשוט לא יודעים מה זה אוטיזם. הם חושבים שילדים אוטיסטים הם טיפשים או מפגרים,  וזה פשוט לא נכון. ילדים אוטיסטים הם חכמים לא פחות ולעתים אפילו יותר מאחרים, הם יכולים להגיע לתפקוד גבוה ולהתנהג כמעט כמו כולם". 
מרגש, בעיניי.

דנה, אחות של גיא, כותבת :"גיא, אחי הקטן נולד ילד רגיל. בגיל 3 הוא עבר התקף אפילפסיה ומאז כמו נסוג אחורה והתכנס בעצמו. אני גדלתי לידו לאורך השנים כשמעליו מעופפות הגדרות שונות "פי די די" "קשיים קוגניטיביים" "אוטיסט", כמו זבובים גירשתי אותם מעליו. אף אחד לא יגיד לי מה הוא. אף אחד לא יגיד לו מה הוא צריך להיות...
"אני שמחה וגאה להיות אחות של גיא, הוא מלמד אותי הרבה דברים על עצמי ועל הסביבה ואני אוהבת אותו אהבה גדולה ללא תנאים. כי כמו שאמרתי בהתחלה הוא מי שהוא ואף אחד לא יגיד לו מה הוא צריך להיות." (אתר אלו"ט).

לג' בת השבע אחות אוטיסטית. היא החליטה לקבל על עצמה את ההסברה לחברים ולבני המשפחה. יחד    עם הוריה היא חקרה את נושא האוטיזם וחיברה במילותיה דף שאלות ותשובות שאותו שלחה למעוניינים. התגובות היו מרגשות ואוהדות. (אתר אלו"ט).
מצטטת מהדף:
"לסיכום אני שמחה מאוד שא' אחות שלי. הייתי שמחה אם היא הייתה ילדה רגילה, אבל גם בהיותה אוטיסטית אני מוצאת דברים חיוביים".

במאמר כן ומרגש, קרן טרוסט, במאית הסרט "אור ראשון", כותבת "התביישתי באחותי האוטיסטית" (MAKO, 16.1.12). "כמו שהאב בסרט שביימתי מתבייש שוב ושוב בבתו האוטיסטית, כך גם אני התביישתי בעדי. השפלתי מבט כשהתנהגה מוזר מול זרים, רציתי להיבלע באדמה כשהביכה אותי מול  חבריי, קינאתי בחברות שהיו להן משפחות נורמליות, כעסתי כאשר הוריי ציפו ממני להבין, וכעסתי עוד יותר כאשר עדי הייתה משנה והורסת לי תכניות."
הסרט "אור ראשון" מספר סיפור אישי על ילדה שגדלה עם אחות אוטיסטית. "האב, המגדל לבד את שתי בנותיו המתבגרות, האחת אוטיסטית והאחת רגילה, אינו מסוגל להתמודד עם החריגות של בתו ונמצא בתחושת בושה תמידית. הוא מנסה לתקן את בתו, כשם שאפשר לתקן צעצוע שהתקלקל."
הצצה לסרט - כאן.



מוסיפה מידע עיוני על קצה המזלג:
באתר בית לורן מוצג פרק בנושא אחאות במשפחת האדם עם אוטיזם מתוך החוברת "טיפול באדם עם אוטיזם ובני משפחתו - מדריך למחלקות לשירותי רווחה". 

בכתבה באתר "מקום מיוחד" מרב גור מלכי כותבת על התמודדות של אחים לילדים עם צרכים מיוחדים.
לדבריה, "קיימים אספקטים חיוביים ויתרונות רבים, לגדול במשפחה שבה אחד האחים הינו בעל צרכים מיוחדים. מחקרים מעידים כי אחים במשפחות שבהם גדל ילד מוגבל נטו להיות אחראיים, בעלי ביטחון עצמי, עצמאיים, בוגרים ובעלי סבלנות, יותר מבני גילם אשר גדלו במשפחות רגילות. הם הגיבו 'עם פורפורציות' יותר תואמות להתמודדויות רגילות של החיים, גילו רגישות למצוקות וקשיים של האחר, ודיווחו על תחושת קרבה ולכידות משפחתית חזקה יותר.
לצד יתרונות חשובים אלו, קיימים לא מעט אתגרים, קשיים והתמודדות רגשית, הכרוכים בגדילה לצד אח/ות בעלי צרכים מיוחדים." בכתבה היא מציינת התמודדויות אופייניות שכיחות לאחים של ילדים בעלי צרכים מיוחדים. 

באתר אלו"ט - מבחר כתבות המכוונות להורים בנושא ההתמודדות עם אחים ואחיות לילדים עם אוטיזם.
בכתבות הצעות להורים כיצד לעזור לילדים האחרים במשפחה להתמודד ביעילות ובצורה מכובדת עם ההתנסות של אח או אחות עם אוטיזם. על פי האתר, "מחקרים מראים שמרבית האחים והאחיות של ילדים עם אוטיזם מתמודדים יפה עם ההתנסות הזו. אין זה אומר, שהם אינם נתקלים באתגרים בתהליך הלמידה שלהם ובהתמודדות היומיומית עם האח/אחות עם האוטיזם (או לקות דומה)."

באתר בית לורן מוצגים שני מאמרים קצרים נוספים בנושא:
הראשון - סיכום הרצאה (אוקטובר 2003) של תמר מרינגר, פסיכולוגית בשפ"ח תל אביב בנושא אחים לילדים עם אוטיזם.
השני - תקציר מאמר של Derenda Timmons Schubert, Ph.D בנושא צרכי אחאים - מידע שימושי להורים. המאמר המלא באנגלית - מוצג כאן.

המגזין TIME הקדיש כתבה לנושא Autistic Kids: The Sibling Problem (דצמבר 2007).
בין ה"פתרונות" המוצעים להורים בכתבה: 
עודדו כנות וצחוק!
מצאו מכנה משותף בין הילדים!
אַפשרו גם לאחים להיות ילדים!
קבעו זמן מיוחד מדי שבוע לכם ולאחים הרגילים!

באפריל 2007 פורסמה ב"הארץ" הכתבה "גם אחים של ילדים אוטיסטים סובלים מקשיי התפתחות". 
מצטטת מהכתבה: "משפחות המגדלות ילד הלוקה באוטיזם נאלצות להתמודד עם מעמסה כבדה, הנופלת על כל בני המשפחה. אלא שמחקר חדש שנערך באוניברסיטה העברית מעלה מסקנות מפתיעות: במקרים רבים, חלק מאחיהם של הילדים האוטיסטים לוקים גם הם בקשיי התפתחות. בתקופה שבין גיל ארבעה חודשים ועד גיל ארבע וחצי, חלק מהאחים לילדים עם אוטיזם אובחנו כבעלי איחור בהתפתחותם המילולית, הקוגניטיווית והמוטורית. בגיל ארבע וחצי, מרבית הילדים הדביקו את הפערים שנמצאו בינם ובין אחים לילדים עם התפתחות תקינה. אך פערים מסוימים בתחום המילולי נותרו בעינם גם אחרי גיל זה."

בכתבה "הסיכון לאוטיזם באחים צעירים של ילדים שאובחנו כאוטיסטים גבוה מכפי שנמצא עד כה", באתר DOCTORS ONLY הישראלי, מוצג תקציר מאמר שפורסם באוגוסט 2011 בכתב העת PEDIATRICS . במאמר מתואר מחקר פרוספקטיבי שבחן את הסיכוי של אחים צעירים של ילדים שאובחנו כסובלים מ-ASD לסבול אף הם מהתסמונת. החוקרים מסכמים כי שיעור ה-ASD באחים צעירים של ילדים שאובחנו כסובלים מכך - גבוה מכפי שנמצא במחקרים קודמים, ועומד על 18.7%. החוקרים סבורים כי לתוצאה זו השלכות משמעותיות על השימוש בבדיקות סקר ובייעוץ גנטי. 
כאן אפשר לקרוא את המאמר השלם באנגלית - Recurrence Risk for Autism Spectrum Disorders: A Baby Siblings Research Consortium Study


לקראת סיום, בהקשר לאחאים של ילדים עם צרכים מיוחדים, בכלל, מוסיפה המלצה לספר הילדים אחות של...לחיות עם ילד חריג מאת גיא ורדימון (הוצאת פוקוס, 2004). הספר מתאר את ההתמודדות של אחות צעירה של נערה עם תסמונת פראדר וילי. בספר מתוארת ברגישות מערכת היחסים המורכבת, האהבה, הקנאה והכעסים, כלפי האחות בעלת הצרכים המיוחדים הרבים.
כאן אפשר לקרוא קטע קצרצר מהספר וכאן אפשר לקרוא את ההקדמה לספר וכן לעיין בקטע מתוכו.


לסיום, קטע מההצגה העולם על פי אלון, פרי יצירתה של המחזאית אורלי ישועה שוורצברג, ובכיכובם של עידית טפרסון, אם לילד עם אוטיזם, שושה גורן, בת חן סבג, אור מאיר ושיר שנער. 
מצטטת מאתר תיאטרון השעה הישראלי: "אלון הוא ילד שונה ומיוחד. הוא עוזב את הפנימייה ומגיע הביתה, שבועיים לפני סוף החופש הגדול, כדי להצטרף לכיתה ה' בבית הספר הרגיל בשכונתו. המפגש בין אלון לסביבה החדשה הוא מפגש משעשע, טעון, מרגש, ולעיתים בלתי אפשרי. בחשיבתו המקורית ודרכו המיוחדת יקסים, בסופו של דבר, אלון את סביבתו, ואותנו הצופים."
ההצגה נוגעת, בין השאר, גם בקשר המורכב בין אלון ואחיו.
עמית וולפמן, אמא של סער, נער עם אוטיזם, כתבה על ההצגה בבלוג שלה "מיומנה של אם לילד אוטיסט" - "הצגת מציאות".
צפיתי בהצגה הַכֵּנָה, האנושית והמרגשת לפני כשנה.
ממליצה בחום.

עידית טפרסון היא אמא של יובב, ילד עם אוטיזם. 
רוגל אלפר הוא אבא של יותם, ילד עם אוטיזם.
מוסיפה סרטון בו מוצגת שיחה של עידית טפרסון עם רוגל אלפר בתוכנית ינשופים. השניים משוחחים על אוטיזם, על הורות לילד עם אוטיזם ועל ההצגה "העולם על פי אלון".

להתראות,
אילנה

"ילד מה הוא אומר?" (מבחר ספרי עיון בנושא שפה)

ראשית, המלצה חמה למאגר הספרים הדיגיטליים של מכון מופ"ת, המציע מגוון ספרים ופרסומים מקוונים בתחום החינוך וההוראה. "המיזם נבנה על בסיס טכנולוגיות סריקה מתקדמות, והספרים המקוונים מוצעים לקהל קוראים רחב ומגוון, בכללם אנשי חינוך והוראה. בימים אלה הסתיים השלב הראשון של המיזם המציע ממשק של ספר אלקטרוני ידידותי באינטרנט ואפשרות ליצירת ספרייה מקוונת ואישית." (אתר מכון מופ"ת).

במאגר הדיגיטלי ניתן לעיין, בין השאר, בספר ילד מה הוא אומר? על התפתחות שפה אצל ילדים מאת בתיה צור, מיכל סגל ואניטה רום (הוצאת מכון מופ"ת, תשס"ג, 2003). 
"הספר פותח צוהר אל התפתחות השפה במהלך שש שנות החיים הראשונות של הילד, מלידתו ועד סיום שנותיו בגן. הדיון בתהליך רכישת השפה, משלב תיאוריות ומחקר אקדמי יחד עם הדגמות דיבור טבעיות של ילדים. ההתפתחות בתחום רכישת השפה נדונה בספר מתוך תפישה כוללת המשלבת מערכות התפתחות בתחומים שונים, ובהם: חשיבה, רגש, מוטוריקה וחברות. ניתן למצוא בספר גם פרקים העוסקים באופני הערכה של שפה ובדרכים להעשרתה ולטיפוחה." 

ד"ר מיכל סגל, מרצה בכיר במכללת סמינר הקיבוצים בתחום השפה, השותפה לספר הנ"ל, הוציאה לאור ספר עיון נוסף בתחום התפתחות השפה אצל ילדים, אף הוא בהוצאת מכון מופ"ת: מה הסיפור? על התפתחות היכולת הנרטיבית (2008). ספר זה מאפיין צדדים שונים של הכושר הנרטיבי האנושי ומלווה את התפתחותו החל מגיל שלוש לערך ועד בגרות. כושר זה ממשיך להתפתח גם שנים רבות לאחר הילדות, וחקירת ההתפתחות הנרטיבית המאוחרת היא לב העניין בספר.
מידע נוסף על הספר מוצג באתר הגיל הרך.

בקרוב יצא לאור ספר עיון חדש בתחום התפתחות השפה, והילד אומר - רכישת שפה ותקשורת בילדות מאת בתיה צור, מיכל סגל ואניטה רום (הוצאת מכון מופ"ת, 2012). הספר עוסק בדרכי התקשורת, השפה והדיבור מלידה ועד סוף שנות הגן, והתפתחות היכולת להפיק קולות, להבין דיבור ושפה, להשתמש במלים, לבנות משפטים, לשוחח ולספר סיפור, וגם הערכת שפה וטיפוחה ודו-לשוניות.  

ממליצה, גם ברשומה זאת, על הספר הַמִּגְדָּל נִפְרַק מאת מיכל סגל (הוצאת מכון מופ"ת, 2011).
הספר מציג את שלבי ההתפתחות הטבעיים ברכישת השפה אצל כל ילד, עוסק בשיבושי מילים הנפוצים בקרב ילדים בגיל הרך ומצביע על העקרונות המנחים את הילד בהבנה של חוקי השפה וביצירה של ביטויים לשוניים על יסוד אותם חוקים. הספר מבוסס על ניתוח רשימות מילים מקוריות שאספה המחברת, תוך התמקדות בהתפתחות השפה בתחום רכישת הרכיבים הבונים את המשמעות של המילים (הצורנים – המורפמות). המחברת מציעה להורים לעקוב אחר חידודי הלשון של ילדיהם ולהבין את מקורם.
כאן אפשר לעיין בהקדמה ובתוכן העניינים של הספר וכאן אפשר לקרוא פרק מתוך הספר.

כתבות ביקורת על הספר מוצגות במדור גלריה ב"הארץ" (נגה שביט-רז, 31.7.11), במדור "ספרים ב"הארץ" (צביה ולדן, 7.12.11), וב- YNET (בתאריך 15.8.11).

הספר שפה וקוץ בה - לקויות תקשורת, שפה ודיבור אצל ילדים חלק א' וחלק ב' מאת אניטה רום, בתיה צור, ורדה קריזר (הוצאת מכון מופ"ת, 2009), עוסק בלקויות תקשורת, שפה ודיבור העשויות להופיע אצל ילדים במהלך שמונה השנים הראשונות לחייהם.
מצטטת מאתר מכון מופ"ת: "בספר מתוארות לקויות בדרגות חומרה שונות ואצל אוכלוסיות ילדים שונות כמו: ילדים עם לקות שמיעה, ילדים על הרצף האוטיסטי, ילדים ממיצב נמוך וילדים עם עיכוב התפתחותי בתחומי השפה והדיבור.
הקריאה בספר מאפשרת לקורא להכיר מגוון לקויות תקשורת, שפה ודיבור אצל ילדים כמו גם את הספרות המקצועית העוסקת בתחומים אלו ואת המונחים המקצועיים הקשורים בהם. כמו כן הספר מאפשר לאנשי חינוך, להורים ולמטפלים להתוודע למחוונים ולכלים לאיתור לקויות תקשורת, שפה ודיבור, ומציע רעיונות לסיוע לילדים עם לקויות בתחומים אלו."
כאן אפשר לקרוא את תוכן העניינים וההקדמה לחלק א' וכאן אפשר לקרוא את תוכן העניינים של חלק ב'.
מידע מורחב על הספר מוצג בפורטל מס"ע בניהולו של עמי סלנט.
באתר הגיל הרך אפשר לקרוא את פרק 5 מתוך הספר העוסק בלקויות תקשורת ושפה על רקע של קשיים רגשיים, התנהגותיים וחברתיים בגיל הרך.

מסיימת ב"תְשַׁרְוְלִי לי שרוולים" - תחדיש הלשון של ז', שכנתי החמודה בת השנתיים וחצי (מפי אמהּ). מסתבר שתחדיש הלשון של ז' מוּכּר ואף מצוטט בספר "המגדל נפרק".

זהו לרשומה זו.
אני כבר שְׁלוּמָה...


להתראות,
אילנה

ספרות ילדים (ועוד): התפתחות שפה

בהמשך לרשומה בנושא התפתחות שפה שהעליתי אתמול, ברשומה זו אסקור מבחר יצירות ספרותיות לילדים  המשקפות תהליכים שונים בהתפתחות השפה.

פותחת בשירו של יהודה עמיחי, משחק מילים של דדי, מתוך הספר המחויך, הזנב השמן של הנומה (הוצאת שוקן, 1978), המונח כעת מולי. אומנם השיר הינו פרי יצירתו של המשורר, אך, לעניות דעתי, מציג "פיתוחי שפה" שחלקם מוּכָּרים להורים ולמטפלים.

אַבָּא

אִמָא

אַבַּבָּא

אִמָמָא

אַבָּאמָא

אִמָאמָא

אַבַּמְבָּא

אַבַּנְגוֹ

אַבָּנָנָה.

אִמַנְגוֹ

אִמַרְצִפָּן

אִמָלֶה

אַבָּאלֶה

אַבּוּבּוּ

אִמָמוּ

אַבָּטִיחַ

אַבָּלוּן

אִמַסְטִיק

מָאמָא

בָּאבָּא

אִמִיצִי

אַבּוּמָה

אִמוּמָה

אִמָא

אַבָּא

גם שירה של דתיה בן דור, ככה זה בעברית, וכן שירים רבים אחרים פרי יצירתה, עוסקים ב"פניני לשון" של ילדים. מומלץ לקרוא לבד ו/או עם ילדינו ו/או נכדינו ו/או תלמידינו. הנאה מובטחת.

חביב עלי במיוחד ספרה המחורז של מיריק שניר, ילדה אחת אמרה (הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1985), שליווה אותי בעת תהליך הגדילה של בני.
תוכן הספר: "ילדה קטנה מנסה לומר מילה גדולה: "ילדה אחת אמרה: 'אַטוֹר'".  בני המשפחה, בזה אחר זה, מגיעים ומשתתפים בתהליך הקניית המילה. "תגידי טרקטור!" כאשר הילדה מצליחה לבסוף להגיד את המילה הארוכה: "טרקטור", הם שמחים מאוד ואומרים לה: "עכשיו תגידי אוטובוס…" הספר מסתיים, אך לא הסיפור. ילדים והורים מוזמנים להמשיך אותו, עם מילה ארוכה אחרת." (מתוך האתר של מיריק שניר).

הצצה לספר - כאן. עוד על הספר באתר המחברת.

גם ספר הילדים החדש, דילי מאת מיריק שניר (הוצאת יסוד, 2012) עוסק בשיבושי שפה שהינם נורמטיביים. 

"הספר דילי עשוי לרתק ולרגש ילדים הנמצאים בעיצומה של קניית מיומנות הדיבור - תהליך מורכב הכרוך בקשיים ובתסכולים לצד הצלחות כמובן. למבוגרים משדר סיפור כזה שאין מקום לדאגה. חשוב לאפשר לכל ילד וילדה תהליך טבעי ואישי של חיפושים ותגליות בשפה, ואין למהר להעיר ולתקן." (אתר ההוצאה לאור).

מצטטת מהספר:

"יש לה לגילי שפה משלה

אם תקשיבו תבינו מילה במילה

טוראים לי דילי? 

איך טוראים לכם?"

בספר השפה המיוחדת של אורי מאת דויד גרוסמן, (הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1990), מספר המחבר 
את סיפורו של אורי הלומד לדבר, ומכל מלה הוא אומר רק צליל אחד. מכל בני המשפחה, רק האח הגדול שלן מבין מה הוא אומר. 
אורי גרוסמן ז"ל שנהרג בדרום לבנון בחודש אוגוסט 2006, היה ההשראה לספר הילדים שכתב אביו דויד (אורית הראל, מעריב, 14.8.06). 
ספר זה מחזיר אותי לרגעים בתהליך הגדילה המוקדמת של בני, בהם נדרשתי להבחין בין מטריה, פטריה, אטריה, עגבניה, שמשיה וכיו"ב שנֶהֶגוּ בעקביות מרשימה כ"יָה".
המלצה על הספר, בליווי הצעה לפעילות בעקבותיו, מוצגת באתר MYNET ירושלים (24.11.09).
באתר ספריית פיג'מה מוצגים הצעת פעילות להורים עם ילדיהם בעקבות הספר וכן רעיונות לשילוב הספר בגן.
הצעה לפעילות בעקבות הספר מוצגת גם באתר ילדים בסיכוי - המועצה לילדי פנימיות.

תוך שיטוט ברשת, נתקלתי במידע קצרצר אודות הספר הח' שברחה מהחור מאת אסף יפה (הוצאת רימונים כתר, 2005). הספר, העוסק בשיבושי היגוי, אינו מוכר לי. 
תוכן הספר: "עילי הקטן מאבד את ה-ח', מכל אותיות הא-ב. הוריו ודודתו מתגייסים לסייע לו בחיפושים וקלינאית התקשורת מסייעת לו למצוא את ה-ח' שהסתתרה במעלה הגרון. הספר משלב לימוד אותיות והתמודדות עם קשיי הגייה." (מאתר ההוצאה לאור).

לקראת סיום, הספר מגמגם אבל פחות מאת מיכל מלין (הוצאת יסוד, 2005), עוסק בתומר, ילד עם גמגום.
המחברת, מיכל מלין, היא קלינאית תקשורת המטפלת בילדים ומבוגרים. 
"קו-קו-קוראים לי תו-תו-מר. אני ילד ח-ח-מוד עם תלתלים שחורים ועיניים חומות ופה מחייך, אבל כשאני פותח אותו ומתחיל לדבר, קורה לי משהו מוזר...."

על תומר עוברת חוויה שילדים רבים חווים בגילו, תומר מגמגם. בספר מתאפשרת הצצה לעולמו הפנימי של תומר, דרך החוויות, התסכולים ודרכי ההתמודדות שלו.

הספר הוא חלק מתוך הסדרה לילדים עם צרכים מיוחדים העוסקת מזווית של חוויה אישית ובאופן עלילתי בילדים בעלי צרכים מיוחדים ומוגבלויות שונות בהוצאת יסוד.
ניתן לעיין בדפים מתוך הספר באתר ההוצאה.
באתר בין הצלצולים של מט"ח והסתדרות המורים מוצגת פעילות בעקבות הספר לרגל יום המודעות הבינלאומי לגמגום המצוין מדי שנה ב-22 באוקטובר.

רקע תיאורטי "על רגל אחת":
במאמר שיבושי היגוי בגילאי הגן – מה לא ברור?, ורדה קריזר (קלינאית תקשורת M.A., מכללת גורדון לחינוך, רכזת קלינאיות מת"י נתניה), וטובול-לביא גילה (קלינאית תקשורת M.A., מכללת אחוה, רכזת קלינאיות מחוז מרכז-דרומי), מציגות את המיומנויות המוטוריות, תחושתיות ותפיסתיות המאפשרות הגייה תקינה. הן מציינות את ליקויי ההגיה הפשוטים והמורכבים ונותנות כלים לגננת כיצד לזהות ליקויים אלה.

בכתבה למה הילד עדיין לא מדבר ברור? מאת לין גרנרוט-קפלן ב-YNET הורים (4.2.10), ורדה קריזר, קלינאית תקשורת, מסבירה לאילו דברים כדאי לשים לב בהתפתחות השפה של ילדים. "מה חמודים הקטנים שלנו כשהם משבשים את המילים וההברות ואומרים "בָּטְבּוּט" במקום בקבוק או "דוּר" במקום כדור, אבל מה הגבול בין שיבוש חמוד לקושי אמיתי ברכישת השפה? "

במאמר "מלחמה במיפלציה": על שיבושי לשון של ילדים, הסופרת מיריק שניר נותנת הצצה מזווית הראייה שלה אל עולמם הלשוני המורכב של הילדים. מצטטת המלצה להורים מתוך המאמר: "בואו נאסוף את אמירות הילדים. התיעוד נותן להם הרגשה שמעריכים את שפתם, ונותן לנו זמן לרדת לסוף דעתם. אמירות ילדי המשפחה הן אוצר המנציח רגעים יקרים, לא פחות מתמונות הנאספות באלבום. אפשר לספר מהן בימי הולדת, אבל לא לפני שהילד גדל מעט ויכול ליהנות מהם איתנו, מבלי להיפגע."

הספר לשונות קטנים של מרים רות ומיריק שניר (הוצאת שבא, 1987; מהדורה מחודשת בהוצאת אוריון), המכוּוָן להורים, מכיל אמירות מקוריות שנרשמו מפי ילדים קטנים. חותם את הספר מאמר מאת מרים רוֹת ומיריק שניר, על מקומן של האמירות בהתפתחות שפת הילד ובמערכת הקשרים הנרקמת בין ילדים ומבוגרים. הספר מלווה באיורים חביבים של שלומית זּהר.

מידע נוסף וביקורת על הספר - מוצגים באתר הגיל הרך וכן בכתבה של יהודה אטלס, פולקע הוא "בשר עם ידית" ב"הארץ" (29.3.07).

בהקשר ל"לשונות קטנים", בבלוג השפה העברית של מילון רב-מילים מוצגת רשומה בחרוזים של רחל פינקל מפי עוללים ויונקים… (שנת העברית מזווית זערורית).

בהמשך לסקירה, ממליצה גם על ספר העיון "המגדל נפרק" של מיכל סגל (הוצאת מכון מופ"ת, 2011), המציג את שלבי ההתפתחות הטבעיים ברכישת השפה אצל כל ילד ובעיקר מציע להורים לעקוב אחר חידודי הלשון של ילדיהם ולהבין את מקורם.

כתבות ביקורת על הספר מוצגות במדור גלריה ב"הארץ" (נגה שביט-רז, 31.7.11), במדור "ספרים ב"הארץ" (צביה ולדן, 7.12.11), ב- YNET (בתאריך 15.8.11), ועוד.

ההקדמה ותוכן העניינים של הספר מוצגים באתר מכון מופ"ת; פרק מהספר מוצג באתר פסיכולוגיה עברית.

לספר דף בפייסבוק (כמובן ש"עשיתי לייק"...).

בהקשר לחידודי הלשון ולשיבושי הלשון בשפה, מעלה סרטון מבית "פרפר נחמד", בו אפי בן ישראל, בץ ונולי, משוחחים, מדקלמים ושרים את השיר ככה זה בעברית של דתיה בן דור:

לסיום, ובהקשר לתחום השפה, ממליצה בחום על האתר הקש"ר השמ"ח - הנאה קומיקס שיח רהיטות - היגוי שפה מידע חיוכים של שרה זיגלבאום, קלינאית תקשורת העובדת במוסדות חינוך מיוחד בתל אביב. 

באתר חומר מדורג לפיתוח השפה וההיגוי, המכוון להורים ולמורים. האתר מתאים הן לילדים צעירים והן לילדי בית-הספר הזקוקים לתמיכה וטיפול בתחום השפתי והתקשורתי. האתר דינמי ומעת לעת מתווספות בו פעילויות נוספות. 

תכני האתר: משימות לפיתוח שפה, הבחנה שמיעתית, מודעות פונולוגית, הפשטה מילולית, תחביר ומורפולוגיה, פעלים, היגוי, שיבושי היגוי, אוצר מילים, פעילויות, קישורים ופורום.

להתראות,

אילנה

אתנחתא שפתית (רשומה קצרה בנושא התפתחות שפה)

לאחרונה עלו לרשת שלוש כתבות מעוררות עניין בנושא התפתחות השפה.
מצטטת מהכתבה הראשונה, מילה של ילד: מדוע חשוב שהילד ידבר עד גיל שנתיים? (מעריב, מגזין להיות הורים, 29.9.12) : "הילד רק נולד, והסבתא כבר מציקה לכם על זה שהוא עדיין לא מדבר? מעצבן, אבל אל תפסלו את הדאגה שלה. הורים בכל העולם מוטרדים מסדרת מחקרים שקובעים: עד גיל שנה וחצי תינוקות צריכים להגיד את המילה הראשונה שלהם." בכתבה מתייחסות לַנושא פרופ' אסתר דרומי, קלינאית תקשורת ומהחוקרות הבכירות בישראל בתחום הטיפול בבעיות תקשורת, שפה ודיבור בפעוטות ובילדים צעירים, מרצה בבית הספר לחינוך של אוניברסיטת תל אביב ומנהלת מקצועית של קליניקת "אקורד" וכן פרופ‘ נאן ברנשטיין-רטנר, מומחית בעלת שם עולמי לבעיות דיבור אצל ילדים וראש התוכנית ללימודי הפרעות בתקשורת, שפה ודיבור באוניברסיטת מרילנד. בין ההמלצות העולות בכתבה: איתור מוקדם ככל האפשר את מאחרי הדיבור, את אלו שנמצאים בקבוצת הסיכון, כדי לא לגרור את בעיותיהם לתקופה מאוחרת בחייהם.

בכתבה השנייה, אבא, אמא, קנדי: האם כדאי לדבר עם התינוק בשתי שפות? (מעריב, מגזין להיות הורים, 24.10.12) עולה השאלה: "מה קורה כאשר הסבתא מדברת עם הילד רוסית, האמא עברית והמטפלת אנגלית? האם יש סיבה לחשוש מבלבול?". ורדיה הימל, קלינאית תקשורת ומדריכת קלינאיות מוסמכת, אודיולוגית ראשית במיח"א (מחנכי ילדים חרשים) חיפה ומרצה במכללה האקדמית שאנן, מציינת בכתבה ש"בתחילת המאה ה-21 הופיעו מחקרים רבים העוסקים בשאלה זו. מסקנתם של כל החוקרים היא שאין מניעה מלחשוף את התינוק (או את הילד הקטן) לשתי שפות בעת ובעונה אחת. רוב הילדים יעמדו במשימה וירכשו שתי שפות. אמנם הרכישה הטובה של כל שפה ושפה תואט במספר חודשים, אך בסופו של דבר הילד ידע לשוחח בשתי שפות שונות". יחד עם זאת, "אם ההורה חש שילדו אינו מתפתח כשאר הילדים בני גילו, אם הילד כבר בן שנתיים ואינו אומר אף מילה - עליו לקחת אותו לקלינאי תקשורת לאבחון. הקלינאי יוכל לומר להורים אם עליהם להפסיק לחשוף את ילדם לשתי שפות או שלא". 
לעניות דעתי, נושא הדו-לשוניות דורש התייחסות נרחבת ומעמיקה יותר ברשומה נפרדת.

כתבה מרתקת, מעשירה ומחדשת (עבורי), פורסמה אתמול (26.10.12) במוסף כלכליסט, אבאמא למה. הכתבה עוסקת בדרכים בהן ילדים באמת רוכשים שפה, ואיך זה קשור לאופי, גנטיקה ובינה מלאכותית. 
מצטטת מהכתבה: "טרם חלפה שנה אחת מיציאתו לעולם, התינוק הממוצע כבר יודע את המילים הראשונות שלו. מכאן ואילך יהפוך למכונה שאין דומה לה ללכידת שפה "מהאוויר", בשיטות שפילוסופים, בלשנים, נוירולוגים וחוקרי התפתחות מנסים בעקשנות לפצח יותר מחצי מאה."
בעוד אשר בעבר הייתה קבלה רחבה של "תיאוריית הדקדוק הגנרטיבי", "היררכיית חומסקי" ו"תיאוריית חומסקי-שוצנברגר" של הבלשן נועם חומסקי מ-MIT, הרי שבשנים האחרונות הולכים ומצטברים סדקים עמוקים בתיאוריה זו. הם מגיעים מתחומים שונים שזכו להתקדמויות מרשימות בשנים האחרונות, מפסיכולוגיה ונוירולוגיה ועד אנתרופולוגיה ומדעי המחשב, ומתחילים להתגבש לתיאוריה שעשויה להתגלות כמסעירה לא פחות. אחד ממובילי הגישה הוא הפסיכולוג ההתפתחותי המשפיע פרופ' מייקל תומסלו. עיקר טענתו: מוחם של ילדים לא מכיל תוכנת שפה מוכנה מראש, והם אינם תופסים את המילים והתחביר "מהאוויר" כפי שנדמה. ילדים לומדים את השפה באמצעות מיליוני פידבקים מודעים ובלתי מודעים מצד סביבתם, ואנחנו עוזרים להם באופן טבעי, ובלי משים.

סטיבן פינקר, פרופסור לפסיכולוגיה באוניברסיטת הרווארד ומומחה בעל שם בינלאומי בחקר השפה ובמדעי הקוגניציה, הוא אחד מהחוקרים בתחום השפה, אליהם מתייחסת הכתבה. בספרו האחרון, האינסטינקט הלשוני (הוצאת שלם, 2011) המתווסף לספריו רבי המכר כיצד פועל המוח והלוח החלק, מבהיר פינקר "בסגנון חי וחינני את כל מה שרצית לדעת על השפה: כיצד היא פועלת, איך ילדים לומדים אותה, איך היא משתנה, כיצד המוח מעבד אותה וכיצד התפתחה כתכונה אנושית מולדת. בחן ובהומור, מתוך מומחיות גדולה ותוך שימוש בדוגמאות יומיומיות של משחקי מילים ולצון, סטיבן פינקר טווה מהידע ההולך ומתרחב שלנו על אודות השפה סיפור מרתק. השפה היא אינסטינקט אנושי, כמו טוויית מבנה הרשת אצל עכבישים, והיא מחווטת במוחנו כתוצאה מתהליך הברירה הטבעית." (מתוך אתר ההוצאה לאור).
שימו לב, ניתן לעיין בספר באתר.

מעניין לעניין, תהליך רכישת השפה, החל מטרום לידה ועד הכניסה לבית-הספר, מוצג באתר גנNET בסדרת הרצאות של דר' צביה ולדן, בלשנית התפתחותית,ראש מיש"ם, מכון יוזמות, שפה ומחשבים במכללת בית ברל. ד"ר ולדן פיתחה את לוח ולדן להתפתחות שפה.
בהרצאה הראשונה מתמקדת ד"ר ולדן בהתפתחות שפה מטרום לידה עד גיל 3, השנים הראשונות בהן הילדים רוכשים את היסודות בשפה. 
בהרצאה השנייה, המתמקדת בהתפתחות שפה מגיל רבע לשלוש עד גיל שש, משוחחת דר' ולדן על התפתחות השפה החל מגיל שלוש ועד גיל שש, שנים בהן רוב הילדים כבר נמצאים במסגרת חינוכית. שנים אלו מהוות הזדמנות למערכת לסייע לילדים הזקוקים לכך להשלים פערים ובד בבד לקדם את התפתחות השפה של כלל הילדים. 

ד"ר רבקה יהב, ראש המרכז הקליני הבין-תחומי באוניברסיטת חיפה משוחחת בסרטון שלהלן עם דינה פישמן ורותי ריינר מהמכון להפרעות בתקשורת באוניברסיטת חיפה, על הנושא של הפרעות בתקשורת והתפתחות שפה. מהו תחום ההפרעות בתקשורת? מתי צריך להגיע לאבחון וטיפול ומתי צריך לשים לב שיש בעיה אצל הילדים? ועוד.

לקראת סיום, מוסיפה קישור להרצאה מרגשת, בעיניי, The Birth of a Word, באתר TED, המרכזת הקְַלטות  של חצי שנה (!) - של לידתה של המילה WATER מהמילה GA GA, אצל בנו של Deb Roy, החוקר את התפתחות השפה אצל ילדים ב-MIT. ההרצאה שאורכה כ-20 דקות, באנגלית. ממליצה במיוחד להתמקד ב-40 השניות בהרצאה, החל מ-4:54 דק'. ניתן לקרוא את תמליל השיחה בעברית באמצעות הקלקה על Show Transcript בתחתית המסך. 

סקירה של ספרי עיון וספרי ילדים בנושא השפה - ברשומה נפרדת.

להתראות,
אילנה

ספרות ילדים ונוער (2): ילדים עם לקות בתקשורת ברצף האוטיסטי

מדיניות משרד החינוך לפיה "בכל הקשור לטיפול בתלמידים בעלי צרכים מיוחדים" יש "להעניק זכות קדימה ככל האפשר להשמתו של תלמיד במסגרת החינוך הרגיל, תוך מתן מענה לצרכיו במסגרת הרגילה" (חוזר מנכ''ל תשעב/3‏(א)​‏, ד' במרחשוון התשע"ב, 11 באוקטובר 2011) נגזרה מה"הכרה ביכולתם של כל התלמידים ללמוד ובזכותם ללימודים, מתוך הכרה וקבלה של שונות בין בני אדם כמרכיב בסיסי וטבעי" (מתוך דו"ח ועדת מרגלית לבחינת יישום חוק החינוך המיוחד, תמוז תש"ס, יולי 2000).
לאור הנ"ל, אנחנו עדים בשנים האחרונות לשילוב הולך וגדל במערכת החינוך הרגיל של ילדים בעלי מגוון צרכים מיוחדים. לצורך שילובם המיטבי של ילדים אלה במערכת, יש לקדם בה אורח חיים סובלני וחינוך לקבלת השונה על בסיס העיקרון של ההדדיות. 
בין הדרכים לקידום השילוב המיטבי: בניית תוכנית חינוכית לקבלת השונה, בכלל, ולקבלת השונה כ...שווה, בפרט. אחד מהאמצעים בתוכנית הינו שימוש בספרות ילדים, במטרה להוביל להטמעת מידע ולהפנמת ערכים. מצטטת מאתר "כל אחד מיוחד" בפורטל גלים:
"הסיפורים והספרים מאפשרים דיון וליבון, מלמדים אותנו לחרוג מתחומי ה"אני" ומקנים אפשרות להתחשב בזולת, לשתף אתו פעולה, לפתח קשרי ידידות וליצור מערכת יחסים חברתיים תקינים. במסע זה אל האחר והייחודי חשוב שאנו המבוגרים נחשוף לפני הילדים את עולמם של השונים מאתנו, נתווך בין הסיפורים לדעותיהם ומחשבותיהם של הילדים ונעודדם להמשיך לשוטט בעולם הקסום הנמצא בספרים ומאפשר לנו לטעום מעולמות האחרים."

ברשומה זו אציע מבחר ספרי קריאה לילדים ולנוער בנושא ילדים עם לקות בתקשורת ברצף האוטיסטי. 
למיטב ידיעתי, מבחר הספרים בנושא מצומצם למדיי. אשמח מאד למידע מְחַדֵש בנושא.

הספר הוותיק מבין הספרים הינו יש לי חבר והוא אחר מאת עדנה מישורי (הוצאת אלו"ט, 2001).
עדנה מישורי,  היא אמו של דרור, אדם עם אוטיזם. עדנה ניהלה בעבר את בית הספר לאוטיסטים "יחדיו" בתל אביב, ומרכזת כיום את תוכנית ה"התמחות באוטיזם - גישה רב מערכתית בטיפול ובחינוך" במכללת לוינסקי.
מצטטת מהספר:
"מה זה ילד אוטיסט?" שאל גדי, וסקרנותו גדלה.
ואז הסבירה אמו של דורון:
"דורון שלנו, כמו הרבה ילדים אוטיסטים,
נראה רגיל כמו כל הילדים.
הוא יודע ללכת, לרוץ ולקפוץ,
לטפס על סולם ולהשתמש בכל המתקנים
בגן השעשועים – ואפילו לעבוד במחשב."
"הוא מאוד אוהב מוזיקה
ויכול אפילו לנגן קצת...
הוא יודע עוד הרבה דברים..."
"אבל מה שמאוד מאוד קשה לו
אלה דווקא הדברים שנראים לך
ולחברים שלך פשוטים כל כך...."
הספר יש לי חבר והוא אחר מכוּוָן לגיל הרך, אך לעניות דעתי, עשוי להתאים גם לילדים הלומדים בכיתות הנמוכות בבית-הספר היסודי.
מעניינת, בעיניי, התייחסותה של מרית בן ישראל, "סופרת, כותבת על אמנות בינתחומית ועל אגדות" - בבלוג שלה, "עיר האושר" - לַספר, בכלל, ולאיוריו, בפרט.
מוסיפה סרטון מתוך אתר YOUTUBE של מכללת לוינסקי, בו מוצגת שיחה של עדנה מישורי עם שירה פליקס, מנחת תוכנית "המקצוענים":

ספר נוסף הינו יד הפלא: קסם של חבר מאת זוהר אביב (הוצאת מודן, 2006), המכוּוָן לגילאי 7-12. "דניאל, הילד החדש שהגיע לכתה, הוא ילד חכם ויפה, וממבט ראשון רן השמנמן בטוח שכלם ירצו להיות חברים שלו. אלא שאז מתברר שדניאל הוא ילד אוטיסט, וכולם מתרחקים. רן, שאינו חושש להתחבר לילד שונה, מצליח להתיידד עם דניאל ויחד הם יוצאים למסע בעקבות האבן הקסומה. במהלך המסע נתקל רן בהפתעות רבות שמובילות לתהפוכות בחייו."
על פי זהר אביב הספר מבוסס על סיפורו של ילד אמיתי, דניאל עמית.
מוסיפה קישורים לפעילויות בעקבות הספר:
פעילות בעקבות הספר / זוהר אביב
מקבץ פעילויות בעקבות ספרי הסידרה / יעל שדה וזוהר אביב
מידע על הספר והצעה לפעילות / "בין הצלצולים", הסתדרות המורים
בהקשר לדניאל עמית, גיבור הספר, בסרטון המוצג להלן, הוא שר את השיר "להיות או לא לחיות" שנכתב עבורו על ידי רוני פילו ויהלי מורן זליקוביץ והולחן על ידי אבי שבת (קאיזן). השיר בוצע בערוץ הילדים.
מצטטת מהשיר:
"הייתי רוצה לחיות בעולם שיקבלו אותי
כי גם השתיקה שלי חזקה
וגם המילה שלי עדיין יפה
הייתי רוצה לחיות בעולם שיקבלו אוטיסט
כמו את כולם..."

שיר נוסף שנכתב עבור דניאל עמית הינו חוֹמוֹת (מילים: רוני פילו, לחן: אבי שבת). הציורים בקליפ - פרי יצירתו של דניאל.
מצטטת מהשיר:
"אין דבר כזה רגיל

ואין אף אחד נורמלי

תנו להיות מה שאני

תנו להיות מה שבא לי."

הספר יש לי אח מיוחד מאת מאיה אריאל, אמא לילד עם אוטיזם (איורים: יעל קמחי, הוצאת רימונים, 2008), מגולל שיח בין אם ובתה, מיקה, אודות אחיה המיוחד. דרך שאלות הבת אנחנו נחשפים לעולמם של הילדים עם הצרכים המיוחדים, לקשיים וגם לאושר.
ראיון עם מאיה אריאל: "יש יופי בשונות" פורסם על ידי סמדר שיר ב"ידיעות אחרונות" ב-25.11.08.
ביקורת על הספר ודפים מתוכו מוצגים בבלוג של nuritha.

הספר המרגש והנוגע ללב, המִקרה המוזר של הכלב בשעת לילה מאת מארק האדון (מהדורה לנוער*, הוצאת מחברות לספרות, 2004), מספר את סיפורו של כריסטופר בן החמש-עשרה, נער יוצא דופן, הלוקה בתסמונת אספרגר. "הוא פותר בקלות חידות מורכבות במתמטיקה, הוא אלוף במשחקי מחשב, והוא ניחן בזיכרון נדיר ובתשומת לב לפרטים הקטנים ביותר. אבל כריסטופר הוא נער בודד. הוא מתקשה לתקשר עם בני האדם. הוא לא מבין את הבעות הפנים שלהם, את מה שהם חושבים ומרגישים באמת. לילה אחד כשהוא יוצא לטייל לבדו, הוא מגלה שמישהו הרג את הכלב של השכנים. כריסטופר בטוח שהוא יכול למצוא את הרוצח. אבל החקירה מסתבכת. היא מובילה אותו אל האנשים הקרובים לו ביותר. האם יצליח לפענח את התעלומה? האם יוכל לעמוד לבדו מול העובדות הקשות שיתגלו בפניו?"

אריאנה מלמד כתבה בכתבת ביקורת על הספר,"חיים בלי חיבוק": "מעטים הם הספרים שאפשר להגיד עליהם בביטחון מלא, 'כזה דבר עוד לא קראתי אף פעם'. מעטים עוד יותר הם אלה שלא סתם מרגשים ונוגעים, אלא פשוט שוברים את הלב ואחר כך עוד תובעים מחשבה על השאלות הכי חשובות שנוכל לשאול את עצמנו." (YNET, 26.5.04).

ברשומה "שרלוק הולמס, מאחוריך", שעלתה לאחרונה (4.10.12) לבלוג של רן יגיל במעריב-NRG, תלמה פרויד כותבת על החיבור המיוחד של כריסטופר לשרלוק הולמס. היא מציינת: "הנער מזדהה עם החשיבה השרלוק הולמסית, שמהרבה בחינות כה קרובה לשלו וטבעית לו - בהיותו מתבונן רגיש ששם לב לפרטים הקטנים שרובנו היינו מחמיצים ושיודע להסיק מהם מסקנות לוגיות. חמוש בדמות העל של הולמס הנערץ עליו הוא יוצא לפתור את תעלומת מות הכלב - וגם לכתוב על זה מותחן."

בעקבות הספר, מעלה גם ברשומה זו, פרק מתוך התוכנית "קריאת כיוון", בו אבירמה גולן מארחת את רפאלה סלומון, הלוקה בתסמונת אספרגר, את אמה, רבקה סלומון, ואת עדנה מישורי.

מצטטת את רפאלה סלומון מתוך השיחה: "אני חושבת שזה ספר מעניין. אבל לא כל כך נהניתי לקרוא אותו...כי קודם כל, הוא יותר מדי מציאותי בשבילי. יותר מדי מציאותי...ואני חושבת שאם לסופר היה אספרגר, אם מישהו עם אספרגר היה כותב את זה, הייתי מתחברת הרבה יותר...".

(* לא הצלחתי להבחין בהבדלים משמעותיים בין המהדורה הרגילה לבין המהדורה לנוער).

לקראת סיום, מעלה קישור לחוברת צביעה לספר של Mary Carpenter - טמפל גרנדין - חיי בתמונות (באנגלית):
Temple Grandin - My Life in Pictures - A Coloring Book for Children about 
Autism by Mary Carpenter, Illustrated by autistic artists.Barnes & Noble
טמפל גרנדין היא חוקרת אמריקאית למדעי ההתנהגות, סופרת ומעצבת סביבות גידול ומכשירי שחיטה לבעלי חיים, פרופסורית ומרצה מן המניין באוניברסיטה של מדינת קולורדו. גרנדין שהיא עצמה אוטיסטית, היא מומחית בעלת שם עולמי בתכנון מתקני אחזקת בקר. היא פירסמה ספרים רבים, הן בנושאי אוטיזם והן בנושאי התנהגות בעלי חיים.

בהקשר לטמפל גרנדין, מעלה קישור לסרטון ב-TED (אנגלית בליווי כתוביות בעברית) בו היא מרצה בנושא "העולם זקוק לכל מיני מוחות". בהרצאתה היא משוחחת על הדרך בה פועל מוחה, ומספרת על יכולתה "לחשוב בתמונות", שמסייעת לה לפתור בעיות שמוחות טיפוסיים מבחינה עצבית עלולים להחמיץ. טענתה היא שהעולם זקוק לבני האדם שנמצאים בקצה האוטיסטי של הספקטרום: החושבים הוויזואליים, החושבים בתבניות, החושבים במילים, וגם כל מיני ילדים "חנוניים" וחכמים.

משך ההרצאה: כעשרים דקות (מרתקות).
הקלקה על show transcript בצד ימין בתחתית המסך - מאפשרת לקרוא את תמליל השיחה (גם) בעברית.

בהמשך הדרך, אשקול לייחד רשומה נוספת לספרי עיון וספרי קריאה בעברית בנושא לקות בתקשורת ברצף האוטיסטי.

להתראות,
אילנה