"צלילה למעמקי הים ...בכיסא גלגלים" - נקודות ראות, שפה וסטיגמה

באמצעות רשומה זו אני מבקשת מעצמי, ומעצמנו, לעקוף את הסטיגמה הרואה את המוגבלות / הנכות של האדם עם מוגבלות, ולראות את האדם.

סו אוסטין, המייסדת והמנהלת האמנותית של Freewheeling, מיזם המכוון לקדם את הסוגה של Disability Arts - אמנויות של אנשים עם מוגבלות, מזמנת לנו נקודות ראות חדשות כלפי העולם.
בהרצאה קצרה ב-TED X WOMEN, צלילה למעמקי הים ...בכיסא גלגלים, היא מדברת על המסע שלה, על כיסא הגלגלים ועל החופש שהוא נתן לה.
מצטטת מתמליל ההרצאה: "התחלתי להשתמש בכיסא-גלגלים לפני 16 שנה כשמחלה ממושכת שינתה את אופן הגישה שלי לעולם. כשהתחלתי להשתמש בכיסא הגלגלים, זה היה חופש חדש ועצום...
אבל למרות שנהניתי מהשמחה והחופש החדשים האלה, התגובה של האנשים כלפי השתנתה לגמרי. זה היה כאילו הם כבר לא רואים אותי, כאילו ירדה עלי גלימת היעלמות. הם כאילו ראו אותי לפי הנחות היסוד שלהם מבחינת ההרגשה להיות בכיסא-גלגלים. כששאלתי אנשים על האסוציאציות שלהם לגבי כיסא-גלגלים, הם השתמשו במלים כמו "מוגבלות", "פחד", "רחמים" ו"נכות". הבנתי שמאז ומתמיד הפנמתי את התגובות האלה ושזה שינה אותי ברמה עמוקה ביותר. חלק ממני הפך לזר לי. ראיתי את עצמי לא מנקודת מבטי, אלא בבירור ובהתמדה מנקודת המבט של תגובתם של אחרים אלי."
הנרטיב שיצרה סו אוסטין באמצעות הצלילה למעמקי הים בכיסא גלגלים, הוכיח עבורה ש"עיסוק באמנות יכול לעצב מחדש זהות ולהמיר מושגי-יסוד דרך מבט מחודש על המוכר." 
מוסיפה סרטון בו מוצג המפגן האמנותי במעמקי הים של סו אוסטין, ללא מלל.
מוזיקת הרקע הינה As My Heart Sings של Simon Reece.

באתר של סו אוסטין, ניתן לצפות במבחר מיצירותיה, לא רק בקרקעית הים...

בהקשר לסטיגמה, מצטטת את ד"ר גבריאלה עילם במאמרה "איך לדבר ולכתוב על אנשים עם מוגבלות?" ("נגישות לשירות", 2007): "המילים "נכים", "מוגבלים", מעוררות לעתים קרובות תפיסה סטריאוטיפית, כמילים המציינות אנשים הסובלים מהטרגדיה של מומים מלידה, כגיבורים הסובלים משיתוק ברגליהם ובידיהם ונאבקים כדי לחזור ולהיות נורמליים, כקורבנות הנלחמים כדי להתגבר על האתגרים העומדים בפניהם.
מי הם באמת? הם אמהות ואבות, בנים ובנות, סבים וסבתות, נשים וגברים, ילדים וילדות, עובדים ומעבידים, חברים ושכנים, סטודנטים ומרצים, מנהיגים ומונהגים, מדענים, אומנים, רופאים, שחקנים, נשיאים, אנשי עסקים ועוד.
הם קודם כל בני אדם, הם קודם כל אנשים."
מטרתה של ד"ר עילם במאמרה היא "להתחיל בגיבוש קווים מנחים ומינוח לדיבור וכתיבה על אנשים עם מוגבלות באופן שוויוני ומנומס המכבד את היותם של כל האנשים בחברה בני אדם שנולדו בצלם."
ד"ר עילם ממליצה להשתמש בשפה של "אנשים תחילה", ובהתאם לכך במונח "אנשים עם מוגבלות", המוגדר באופן ברור בחוק השוויון.
מבחינתה של ד"ר עילם, החשוב מכל, "זכרו לדבר, לכתוב ולהתייחס לאנשים עם מוגבלות בכבוד, בנימוס וברגישות כפי שהייתם רוצים שידברו, יכתבו ויתייחסו אליכם."
כאן ניתן לקרוא את המאמר המלא של ד"ר עילם. 
מוסיפה קישור למצגת של הרצאה של ד"ר עילם במסגרת יום עיון בעריכת לשון ותוכן בחוג ללשון עברית באוניברסיטת חיפה (ינואר 2011).

מצאתי עניין ברקע האישי והמקצועי / אקדמי של ד"ר עילם:
תואר ראשון B.Sc. בביולוגיה (האוניברסיטה העברית בירושלים), תואר שני M. Sc. בביוכימיה (האוניברסיטה העברית בירושלים), תואר שלישי Ph.D. בהיסטוריה ופילוסופיה של המדע (אוניברסיטת תל-אביב). במחקר הדוקטורט עסקה בקשר שבין הפסיכולוגיה, מחקר המוח והפילוסופיה. 

לדבריה, כאשה עם מוגבלות בהליכה כתוצאה ממחלת הפוליו בה חלתה בילדותה, חוותה לאורך כל חיי התמודדות יומיומית עם מכשולי נגישות בסביבה הפיזית והחברתית בישראל.

משנת 2000 היא פעילה ומשקיעה בעשייה, במחקר ובכתיבה לקידום הנגישות בסביבה, בשירות ובמודעות והתייחסות שוויונית באמת, בגובה העיניים, לאנשים עם מוגבלות בישראל. היא מורשה לנגישות השירות - רשומה בפנקס רשם מורשי נגישות השירות לאנשים עם מוגבלות.

מסיימת בציטוט נוסף מהמאמר: 
"כולנו, כל אחד ואחת, יכולים לקדם את השילוב של אנשים עם מוגבלות בחברה בישראל. אני מקווה שמאמר זה יעזור לכם לבחור טוב יותר את המונחים והדרך בה אתם משתמשים כדי לדבר ולכתוב (למעשה לחשוב) על אנשים עם מוגבלות."

להתראות,
אילנה

אתנחתא של חמלה, מסירות ותקווה לרגל השנה האזרחית החדשה

"בְּעִיר גְּדוֹלָה, בֵּין הָמוֹן סוֹאֵן, אִישׁ לֹא מַבְחִין בַּצִּפּוֹר הַפְּצוּעָה. רַק יֶלֶד קָטָן וּשְׁמוֹ בִּיל. הוּא לוֹקֵחַ אוֹתָהּ הַבַּיְתָה וּבְלִבּוֹ תִּקְוָה - שֶׁהַצִּפּוֹר תּוּכַל לִפְרֹשׂ כְּנָפַיִם וְלָעוּף."

לרגל השנה האזרחית החדשה הצועדת עתה את צעדיה הראשונים, ממליצה בחום על הספר המפעים, בעיניי, איך לרפא כנף שבורה  של בוב גרהם, סופר ומאייר אוסטרלי (תרגום מאנגלית: תמי הראל, הוצאת כנרת, 2012).

"בוב גרהם נזקק לכמה איורים ולמעט מילים, כדי לספר סיפור נוגע ללב ומשמח על אנשים פשוטים שעיניהם עדיין רואות. העולם, כמו שזה נראה בסיפור, רואה דברים אחרים." (דףדף).

"איך לרפא כנף שבורה": אגדה עירונית", ביקורת של תרצה פלור על הספר, מוצגת באתר "הארץ" (8.8.12).
מצטטת מהכתבה: "סיפור על ילד אחד שרואה סבל של אחר, ולא יכול להתעלם ממנו, בעוד שכל השאר יכולים. הם לא מבחינים שקרה משהו. כולם עסוקים, ממהרים, לכולם יש צרות וכולם כבר תרמו במשרד. ואם יבחינו, אז מה? למי יש עכשיו זמן לעצור בשביל לעזור לציפור?"
"האגדה העירונית הזאת, על היונה החבולה והמושיעים שלה, מרגשת ממש. היא כולה חמלה, החמלה המושלמת, העזרה שניתנת למי שלא יכול להגיד תודה, למישהו שהוא זר גמור, שכל מה שידוע עליו הוא שהוא זקוק לעזרה, ובלעדיה גורלו נחרץ."


"יום אחד אולי אפרוש כנפיים", רשימת ביקורת של יותם שווימר על הספר, המכילה את טקסט הספר, מוצגת באתר הפנקס - כתב עת מקוון לספרות ותרבות ילדים.
מצטטת מהרשימה: ביל הילד שבסיפור, "הוא הילדים כולם, הוא דור העתיד שיכול לחולל שינוי ולהשפיע גם על המבוגרים, אם הם יהיו רגישים מספיק להצטרף אליו. כאשר ביל מוצא את היונה, הוא לוקח איתו גם את הנוצה שנשרה לה (אותה נוצה שהמספר אומר עליה כי "אי אפשר להחזיר למקומה נוצה שנשרה" – כלומר, לא ניתן לשנות את העבר). כאשר הוא משחרר את היונה, הוא משחרר יחד איתה גם את הנוצה שאסף. העבר, אם כן, עבר תיקון בהווה והשניים עפים יחדיו אל עבר עתיד טוב יותר. עתיד שבו למדו משגיאות העבר, קראו תיגר על המיליטריזם והניכור; עתיד שהוא יונה בריאה שעפה על רקע שמיים תכולים."

שנת 2013 טובה ומיטיבה, רוויה בצניעות, בשלווה, בחמלה ובתקווה!

להתראות,
אילנה