"ואם היו אומרים לך": רגע הבשורה

ליקטתי מילים כואבות של הורים, המספרים על הרגע ההוא, בו התבשרו שלילדָם לקות בתקשורת ברצף האוטיסטי.
המילים הכואבות עולות גם נוכח בשורה על אבחנות קשות אחרות. 

בין המילים שליקטתי: אגרוף בבטן, סכין שמפלחת את הבטן, טעם של דם חמוץ בפה, הלם, שיתוק של שוֹק, ענן שחור, ערפל וטשטוש, ניתוק, רצון למות, דיכאון, דכדוך, אבדון ואבל גדול, שבר, מות החלום, סוף העולם.
ליקטתי גם מילים אחרות: הקלה, השלמה.

"הירושלמית" כותבת בבלוג שלה על רגע האבחון, "מזל טוב! יש לכם אוטיסט!": "ההכרזה הזו, בניגוד ל"יש לכם בן!" "יש לכם בת!", לרוב לא מתקבלת על ידי הורים מאושרים שמחבקים בהתרגשות את כולם ורצים לספר לסבתא."

"אף אחד בחדר לא צרח בחדווה ולא קפץ במקום ולא חיבק אחד את השני כשבישרו לי בזהירות רבה שהילד האמצעי שלי הוא מה שנקרא בלשון נקייה "על הספקטרום", שזה ברגע הראשון נשמע קצת פחות גרוע מ"אוטיסט". אבל למרות ההקלה הרגעית במינוח היחסית רגוע "על הספקטרום" בסופו בכל זאת יש זנב עם עוקץ שהוא "האוטיזם." כלומר על ספקטרום האוטיזם. כלומר, אוטיסט."("הבלוג של הירושלמית", צו פיוס, 12.5.13).

אמא לילד עם אוטיזם מתארת את הרגע בו שמעה לראשונה את המילה ואת ההגדרה כאגרוף (הורים בקשר): "אגרוף בבטן. הרגשתי אגרוף בבטן. התקשיתי לנשום." (ההדגשה במקור).

בסידרת הכתבות בדרכי הולכת איתך בדרכך (YNET, הורים, 2009), לין גרנגרוט-קפלן ליוותה את שי גינות, צלמת עצמאית ויוצרת, בדרך המיוחדת שלה עם בתה נועה, מהרגעים המאושרים עם תינוקת שנראית רגילה לחלוטין, דרך ימי גילוי האוטיזם ובהמשך - החיים תוך התמודדות עם הלקות והניתוק. 

כך מספרת בכתבה שי גינות על רגע הבשורה: "בערב סוכות, הבדיקה שהחלה כבדיקת שמיעה הפכה במהרה למספר שעות אינטנסיביות של בדיקות מקיפות שהסתיימו במילים: "יש לכם ילדה מאוד חמודה, אבל יש לה קווים אוטיסטיים".

"הרגשתי סכין מפלחת את הבטן", נזכרת שי. "שיתוּק של שוֹק. נועה הייתה איתנו ושיחקה על הרצפה. היא הייתה עסוקה בעצמה. לא האמנתי. הבאתי ילדה לבדיקת שמיעה ויצאנו משם עם ילדה עם קווים אוטיסטיים".

מיכל, אמא של נמרוד (שמות בדויים), מספרת בבלוג שלה, ילד מיוחד שלי - יומנה של אמא לילד אוטיסט (MAKO): "כשקיבלתי את תוצאות האבחון של נמרוד רציתי למות. הייתי בטוחה שהחיים שלי נגמרו. החודש הראשון עבר עליי כאילו מדובר בעשרים שנה לפחות. תחילה בכיתי, המילה אוטיזם נראתה לי מילה מרושעת ודוחה. שנאתי אותה. בכלל לא הצלחתי לצרף את המילה "אוטיסט" יחד עם שמו של הבן שלי במשפט אחד. לאחר מכן הכחשתי את תוצאות האבחון, ניסיתי לשכנע את עצמי שזה לא הגיוני, אבל לאחר עוד כמה ימי דיכאון ובכי הצלחתי להשלים עם הבשורה."

גלית הראל (טרוצקי) מספרת בכתבה "הילד הזה הוא שלי" (בגוף ראשון, מקום מיוחד): "קיבלתי את השוֹק האמיתי כעבור שנה, כאשר הבנתי שהאוטיזם יישאר ולא יתפוגג, ואז הגעתי למצב של דכדוך ... בתחילה 'שיחקתי' לא מעט בצירוף המילים 'יש לי ילד אוטיסט' כחלק מתהליך הקבלה...".

ספרה של  גלית דיסטל אטרביאן, ואם היו אומרים לך, (הוצאת זמורה ביתן, תשס"ט), עוסק בהתמודדות עם הורות לילד אוטיסט.
מצטטת מפתיחת הספר: "“אני נזכרת במשחק ששיחקתי עם אחותי כשהיינו ילדות: אם היו אומרים לך שתהיי יפה כמו ברוק שילדס אבל כשתגדלי יצא לך ילד מפגר… אם היו אומרים לך שיהיה לך בית עם קומות וחדר משלך, אבל כשתגדלי יהיה לך ילד אוטיסט… אם היו אומרים לך או שאבא עושה לך בושות ליד החברים מבית ספר או שלילד שיהיה לך לא יהיו חברים בכלל…"
מצטטת עוד: "... אנחנו יושבים על כסאות קטנים מול הצוות המאבחן, וכבר מה'תראו' של הרופא הבכיר, אני מתחילה להתחרט, מה בער לי מה, מה זה משנה מה יש לו, בטח משנה, אם לא תדעי לא תטפלי... שאול לא מבחין בין הוריו לבין הזרים לו, הוא לא מגיב כשקוראים לו בשמו, צורת התקשורת שלו נמוכה מאוד, הוא אפילו לא מצביע כשהוא רוצה משהו. כל הסימנים האלה מעידים על בעיית תקשורת. בעיה שאנו מכנים פי די די (PDD), בעיה זו שייכת לספקטרום גדול מאוד. איזה ספקטרום? אוטיזם הוא עונה לבעלי. הוא אוטיסט, הבן שלך אוטיסט. יש לך ילד אוטיסט. וואוו ... את מצחקקת, מה את מצחקקת, כל המבטים הטיפוליים מתרכזים בך עכשיו. יש לי טעם של דם חמוץ בפה".
מעלה ראיון עם גלית דיסטל אטרביאן, הסופרת, שהינה אם לילד עם לקות בתקשורת ברצף האוטיסטי ("יום חדש", ערוץ 2). 

מוסיפה קישור (גם) לראיון נוסף עם גלית דיסטל-אטבריאן, על ההתמודדות עם הורות לילד אוטיסט, מתוך תוכנית הבוקר "המקצוענים" בערוץ 2.

רגע קבלת האבחנה של עומרי בסידרה פלפלים צהובים (עונה 1, פרק 2, החל מדקה 29) הינו רגע כואב ומצמרר.  יניב , אבא של עמרי, שואל: "מה זה הפיפידי הזה, מה הוא דיסלקט? מה יש לו? טרשת נפוצה? סרטן? מה?"

בכתבה "פלפלים צהובים" תואמת את המציאות, ד"ר אילן רבינוביץ, פסיכיאטר,שטיפל במאות הורים לילדים אוטיסטים ובעצמו אב לשני ילדים אוטיסטים, כותב ש"קרן מרגלית מצליחה להעביר לצופים את נקודת השבר והתהליך של ההורים, המבינים בהדרגה את הטרגדיה שפקדה אותם. את מות החלום. את תחילת המסע האינסופי שלא ברור לאן יוביל. את השונות. את החריגות. את שינוי סדרי העדיפויות. את סוף העולם! הכל מתגמד. מה הם רצו להיות? הורים לילד בריא, מקסים ומבין כמו כולם? איך זה קרה? איפה הם טעו?"

בהקשר לפרק הנ"ל, ברשומה "אז איך קוראים לזה?" (מקום מיוחד), אמא של מתן, ילד עם תסמונת אספרגר, מספרת שכאשר צפתה בפרק השני של "פלפלים צהובים", נזכרה במסע הפרטי שלה שהתחיל ביום האבחנה ונמשך עד היום. "בכל פעם זה מכה בי מחדש: "איך יכול להיות שאומרים על הילד שלי אוטיסט?"

בעקבות הצפייה בסדרה "פלפלים צהובים", דבורה פרנקו, אם לילד אוטיסט, מספרת: "האבחון הכניס אותנו לתקופה של הלם. מצד אחד היה בנו רצון עז למצוא תשובות ולהתחיל לפעול לטיפול הכי טוב, ומצד שני הרגשנו שאנחנו רוצים לברוח מן המציאות. (תמיד אותו הזעזוע , 6.1.11, MAKO).

בכתבה אוטיזם - היום שאחרי האבחנה (דוקטורס, 27.3.13), ד"ר נגר-שמעוני,פסיכולוגית בכירה ומנהלת מרכז "מראות" לאבחון , טיפול ומחקר בהפרעות חברתיות ותקשורתיות במרכז הרפואי תל-אביב-איכילוב, מספרת כי פעמים רבות הורים שילדיהם אובחנו בגיל מאוחר מרגישים הקלה, כאשר הרופא או הפסיכולוג מסבירים להם את מהות הקושי. "סוף סוף לאחר שנים ארוכות הם מבינים מהו הקושי אותו הם וילדם חווים יום יום, וכיצד ניתן לטפל בו ולצמצם אותו". למרות הבשורה המורכבת, לפתע הם מבינים ממה נובעים תסמינים שונים; מדוע הילד דחוי חברתית, מדוע הוא אומר אמירות מוזרות, מדוע הוא חוזר על התנהגות מסוימת שוב ושוב.

להלן מעלה סרטון המציג קטעים מתוך הצגת היחיד דיסאינטגרציה 1994, עם השחקן דודו בן זאב, אבא של איתי, נער הלוקה באוטיזם.

בהצגה "שחקן מוצא עצמו במאבק הזוי, פנטסטי, אל ההכרה בבנו המיוחד! רכבת הרים, ספק מציאותית, דרך בריחה, הדחקה ומאבק אינסופי אל הקבלה שהבן שלו הוא פשוט...מיוחד במינו".

את ההצגה, שזכתה בפרס הפרינג' 2007 בקטגוריית המבצע, משלימה תערוכתה של זיו פלג בן זאב, אמו של איתי, אמנית פלסטית. 

מצטטת מהספר "דיסאינטגרציה 1994", פרי יצירתם של דודו וזיו פלג בן זאב:
"ואז פתאום רגע קטן, חורף, בית קפה, אתה יושב מולי, שואב קולה מקש,שואב חיים, שואב שמחה, אבל לרגע, לא אותי אתה שואב. אני יושב מולך במעיל ארוך, שותה קפה וזה אתה ואני. יושבים יחד, עד הרגע הבא. מין פאזל של תמונה. אבא ובן ביום חורפי בבית קפה...עד הרגע הבא שתנער הכל...תנער אותי, את התמונה ושוב, יחד, נאסוף חלקים והכל הכל יבנה מחדש. התמונה שלך, התמונה שלי, והתמונה של אמא. אני ואתה. בכל פאזל שאמא ואני מופיעים – אתה שם." (מתוך "אני רוכב עצמי לדעת" / דודו בן-זאב ר' אתר האמנית, זיו פלג בן זאב).

צפיתי בהצגה פעמיים. החוויה הייתה עמוקה, מרגשת, מצמררת, מעת לעת גם מחויכת, אך בעיקר מטלטלת. 

עוד על ההצגה באתר תיאטרון תמונע.

במאמר ואם היו אומרים לך, (abiliko) לימור רייז, מומחית לפסיכולוגיה התפתחותית וחינוכית, כותבת על תהליכי קבלת אבחנה, מנקודת המבט של ההורה ושל איש המקצוע. במאמרה היא שואלת מה צריך איש הצוות הרפואי, בין אם הוא נוירולוג ילדים, רופא התפתחותי או פסיכולוג, לעשות בעת מתן הבשורה הקשה להורים.

לדבריה, קודם כל עליו להשתדל לתת למטופלים את הקשב שלו ולהיות שם עבורם. אַל לו להנחית ב"בום" את הידיעה, רצוי שישתמש בשפה ברורה וימעט בשימוש בשפה טכנית או רפואית. חובה עליו לברר עם ההורים מה הם רוצים לדעת, מה מטריד אותם. חשוב כי הן המטופל או ההורה והן איש הצוות יצאו מהשיחה עם תכנית ברורה להמשך, ורצוי שגם עם דרכי תקשורת ביניהם בהמשך, ומעקב לאחר מכן. מדובר בתקופה קשה וטראומטית עבור ההורים, וללא איש מקצוע מלווה, הם עלולים להיכנס למצב דחק, דבר העלול להחריף במקרים מסוימים גם את המצב של הילד. (ר' שם).
מוסיפה קישור למאמר אודות מחקר במרכז הרפואי אסף הרופא: תפקיד המטפלים הרפואיים בבישור בשורות מרות (דפי בריאות), אליו התוודעתי בזכות המאמר של לימור רייז. המאמר עוסק בבישור בשורה אודות מחלת הסרטן, אך, לעניות דעתי, הקווים המנחים לצוות המטפל נכונים גם לבישור בשורה אודות אבחנות קשות אחרות.

במאמר עם בוא המבשר באתר "פסיכולוגיה עברית" (19.12.2007), ד"ר עידית פוזנר, נוירולוגית ילדים ומנהלת המכון להתפתחות הילד בנתניה, מתמודדת עם השאלה הקשה: איך לבשר להורים שלילד/ה שלהם מחכה גורל קשה, שעליו ועליהם להתמודד עם הפרעה התפתחותית. במאמר מוצג תיאור אישי וחוויתי מתוך העולם הקליני של מנהלת מכון להתפתחות הילד. "כמוסרי האינפורמציה הקשה, אנו צריכים לגלות רגישות לכל אלה ברגע האמת. ולמרות זאת, קרוב לוודאי שבכל קשר שלנו עם הורי הילד, אפילו שהם יסמכו עלינו, וייתמכו על ידינו במשך שנים, הם לעולם לא ישכחו כי אנו היינו המבשרים, ולעולם לא יסלחו לנו על כך."


קשה וכואב כל כך להתמודד עם הרגע של קבלת הבשורה. 

"קשה עוד יותר להתמודד עם הקשיים ביום שלאחר הגילוי, לאסוף את הכוחות ולהתחיל חיים חדשים, כשהמטרה המרכזית היא לדאוג לצרכים של הילד, ולעזור לו לחיות חיים שגרתיים ככל האפשר." (אוטיזם - היום שאחרי האבחנה, דוקטורס, 27.3.13).

בוחרת לסיים רשומה זו בשני שירים.
שיר ראשון - ילד מיוחד משמיים, נוסח עברי: אהוד מנור, לחן: איתן הופר ומיכל שחר, ביצוע: חנן יובל בליווי להקת ירוק עד. 
השיר הוקדש לילדי מרכז עמותת שלוה בירושלים. "ראשי התיבות של שלו"ה הן "שחרור למשפחה ולילד המוגבל" המביעים הזדהות עם המצב המורכב בו חיות משפחות רבות אשר לא בחרו במציאות אליה נקלעו מחד ומאידך רצון עז לסייע להם בהתמודדות היום יומית." (מן האתר).
כאן אפשר להקשיב לשיר.

שיר שני - ברוש. מילים: אהוד מנור, לחן: אריאל זילבר. ביצוע: עלמה זוהר.
השיר נבחר כשיר הנושא לסידרת הדרמה "פלפלים צהובים" ששודרה בערוץ 2.

"הנה ברוש, לבדו
מול אש ומים. 
הנה ברוש, לבדו
עד השמיים. 
ברוש, לבדו איתן. 
לו רק ניתן ואלמד 
את דרכו של עץ אחד."


אילנה

לקות בתקשורת ברצף האוטיסטי: "אחי הקטן מהירח" ועוד...

לאחרונה נתקלתי בסרטון האנימציה "Mon petit frère de la lune" - "אחי הקטן מהירח", פרי יצירתו של  Frédéric Philibert, אבא לילד עם אוטיזם. הסרטון מציג את נקודת הראות של אחות לילד עם לקות בתקשורת ברצף האוטיסטי, המנסָה להבין מדוע אחיה הקטן, ש"נולד כמו כולם, אבל גם הגיע מהירח", שונה מילדים אחרים.
כאן ניתן לצפות בסרטון בצרפתית, תוך בחירה של כתוביות באנגלית בתחתית המסך.
אורך הסרט, שהופץ בשנת 2007, כ-6 דקות.
תמים ומרגש, בעיניי, ומומלץ בחום.

לאחר הצפייה בסרטון הרחבתי את החיפוש ברשת אחר סרטוני אנימציה נוספים העוסקים בילדים (ומבוגר אחד) עם לקות בתקשורת ברצף האוטיסטי.
מקווה שתמצאו עניין בלקט שלהלן.

הסרטון "האקדמיה למומחים" - עוסק בילדים עם לקות בתקשורת ברצף האוטיסטי בעלי "התמחות" ייחודית.
אורך הסרטון, המלווה בכתוביות בעברית, כשבע דקות.

מצטטת מסיום הסרטון: "אלו בינינו שנמצאים אִתם, חייבים להקשיב להם ולנסות להבין אותם, אבל בעיקר לדאוג שירגישו אהובים. זה כל הסוד."

Joshua Littman בן השתים עשרה, ילד עם אספרגר, תלמיד בכיתה ז', ראיין בתוכנית רדיו את אמו, Sarah 
(2006, אנגלית, ללא תרגום).
בין שאלותיו הייחודיות, חלקן קשות, אף נוקבות:
"האם אי פעם שיקרת לי?"
"האם אי פעם הרגשת שהחיים חסרי תקווה?"
"האם יש אדם כלשהו שהיית רוצה שימות?"
"האם חשבת אי פעם שלא תוכלי להתמודד עם ילד?"
"האם עניתי על הציפיות שהיו לך כלפי כשנולדתי?"
שאלות אלה ואחרות זוכות לתשובות ישירות ואוהבות, ומשקפות, בעיניי, מערכת יחסים סבלנית, כנה ורגישה כל כך ביניהם.
ב-2009 האחים Rauch יצרו סרטון אנימציה לַשיחה הנ"ל (אנגלית, ללא תרגום).
אורך הסרט המינימליסטי, העדין כל כך, כ-4 דקות.

במבחר סרטוני אנימציה קצרצרים של ארגון SpectrumASD הבריטי, "פגשתי" כמה ילדים ובני נוער עם לקות בתקשורת ברצף האוטיסטי. הסרטונים (באנגלית, ללא תרגום) המכוּוָנים לקדם את הישגי הארגון, מציגים מאפיינים שונים של הלקות:
Michelle
Ian
Claire
Martyn
Steven

Mary & Max הינו סרט עלילתי ארוך משנת 2009 של האנימטור האוסטרלי Adam Elliot. הסרט מבוסס על סיפור אמיתי. זהו סיפורה של חברות אמיתית הנוצרת בין שתי נפשות בודדות. רי דייזי דינקל (בקולותיהן של Bethany Whitmore / Toni Collette) היא ילדה אבודה בת שמונה, עם כתם חום במצח, אמא אלכוהוליסטית ואבא העובד בפס ייצור של שקיות תה. מרי מחליטה, בעזרת ספר טלפונים בסניף הדואר המקומי, לשלוח מכתב לאדם אקראי באמריקה. מקס ג'רי הורוביץ הוא גבר בודד בן 44 ומשקל עודף (בקולו של Philip Seymour Hoffman) שמקבל את מכתבה. מקס הינו אדם עם תסמונת אספרגר. בין השניים נוצרת מערכת יחסים בהתכתבות, הנמשכת כשני עשורים. למרות שהם אינם נפגשים, ההתכתבות הופכת לקשר הכי משמעותי בחייהם.
הסרט האנושי והרגיש כל כך מעורר אמפתיה, דמעה, ומעת לעת, גם חיוך.

מעלה קישור לאתר הסרט, לערך הסרט בויקיפדיה, למידע כללי אודותיו באתר IMDB ולכתבה באתר NRG.

להלן קישור ל-trailer של הסרט (באנגלית, ללא תרגום):

כאן ניתן לצפות בסרט המלא (באנגלית, עם כתוביות בספרדית). אורך הסרט: כשעה וחצי.

מוסיפה קישור לראיון עם יוצר הסרט, האנימטור האוסטרלי Adam Elliot (באנגלית, ללא תרגום).

לדבריו, הסרט Mary & Max הינו סרט מורכב מבחינה רגשית, המכוון בעיקרו למבוגרים. נושאו - חברוּת, ומעבר לחברות   - קבלה עצמית וקבלה של אחרים.

מסיימת בציטוט ממסך סיום הסרט Mary & Max :
"God gave us relatives. Thank God we can choose our friends"
Ethel Mumford

להתראות,
אילנה

"העולם זקוק לכל מיני מוחות"* - תסמונת אספרגר "על קצה המזלג"

ביומן הערוץ הראשון שודרה ביום ששי, 31.8.12, כתבה של אלון שרביט על "ילדי תסמונת אספרגר ברצף האוטיסטי."

לצפייה בכתבה - יש להעביר את הסמן בתחתית המסך לדקה 49.

מקווה שהכתבה תהיה זמינה לצפייה גם בהמשך.

כתבה נוספת, "מהי תסמונת אספרגר", שודרה בחדשות ערוץ 2 לפני כשנתיים.

משתפת בכתבה של אור קשתי מ"הארץ", 22.12.2006, "בבוקר הילדים עם "תסמונת אספרגר" לומדים עם כולם, אחה"צ הם יישארו לבד". 

מצטטת מהכתבה: "אלה הדברים הקטנים שמבחינים בין ילדים רגילים לבעלי "תסמונת אספרגר": לנהל שיחה עם חברים, לשחק כדורסל בשכונה, לקפוץ לסרט בקניון. ברקע מרחפים תמיד הקשיים ביצירת קשרים חברתיים ובפענוח סיטואציות יום-יומיות." 

למעוניינים להעמיק את ההיכרות עם תסמונת אספרגר, מוסיפה קישור למידע על התסמונת באנציקלופדיית YNET ובאתר עמותת אפ"י - אספרגר ישראל.

לאחרונה, נתקלתי במידע על ספר חדש: סוגיות של תפיסה חושית באוטיזם ובתסמונת אספרגר מאת אולגה בוגדשינה, בהוצאת אח. הספר אינו מוכר לי.
ספרי עיון נוספים בנושא תסמונת אספרגר, אף הם בהוצאת אח:
תסמונת אספרגר - מדריך להורים ולאנשי מקצוע מאת טוני אטווד.
תסמונת אספרגר: מדריך מעשי מאת ואל קומין, ג'וליה ליץ, וגיל סטיבנסון.
התערבות טיפולית בקרב ילדים עם לקות למידה לא מילולית או תסמונת אספרגר מאת ד"ר קתרין סטיוארט.
חשיבה ולמידה של ילדים עם תסמונת אספרגר - יצירת סביבה לימודית ראויה לתלמידים מאת פולה ג'ייקובסן.
לאכול ארטישוק - תסמונת אספרגר מנקודת הראות של אם מאת אקו ר. פלינג.

ספר נוסף, המוכר יותר, הינו המיקרה המוזר של הכלב בשעת לילה מאת מארק האדון בהוצאת מחברות לספרות, המציג מונולוג של נער הלוקה בתסמונת אספרגר.
בכתבת ביקורת על הספר משנת 2004, ביקשה אריאנה מלמד: "פיתחו לו כבר עכשיו את הלב."
בעקבות הספר - פרק מתוך התוכנית "קריאת כיוון", בו אבירמה גולן מארחת את רפאלה סלומון, הלוקה בתסמונת, את אמה, רבקה סלומון ואת עדנה מישורי, שניהלה בעבר את בית הספר לאוטיסטים "יחדיו" בתל אביב, והמרכזת כיום את תוכנית ה"התמחות באוטיזם - גישה רב מערכתית בטיפול ובחינוך" במכללת לוינסקי:

וגם...נקודת הראות של תומר בובליק בן ה-21 ממודיעין, אדם עם תסמונת אספרגר, פורסמה במקומונט מודיעין לפני כחודש. למרות שקיבל פטור משירות צבאי, "תומר התעקש לתרום למדינה והתנדב לצבא. כיום הוא משרת ביחידת ההסרטה של פיקוד העורף ומצטיין בתפקידו." סיפור על נחישות.
מצטטת מהכתבה:
ש: מתי הבנת שיש לך מגבלה כזאת?

ת: "כשהייתי קטן לא הבנתי מה יש לי. רק בתיכון סיפרו לי והבנתי. זה גם בגלל שההורים שלי לא התייחסו לזה במיוחד ולא עשו מזה עניין".

אתה זוכר איך הגבת? "לא התפלאתי ולא נבהלתי כשסיפרו לי, אפילו שמחתי שסוף סוף הייתה הגדרה למה שיש לי כי בכיתה ז כבר התחלתי לשאול שאלות. ידעתי שמשהו לא מסתדר ולא הבנתי מה. ביחס למצב בו הייתי לפני שבע שנים, אני לגמרי במקום אחר".

לפני כחודשיים יצא לאור ספר חדש של ג'ודי פיקו, חוקי הבית, על "ג'ייקוב האנט, נער בעל תסמונת אספרגר, לגמרי חסר תקנה בהבנת קודים חברתיים ובהבעת רגשות, וכמו לקויי אספרגר אחרים הוא ממוקד בנושא אחד — במקרה שלו, זיהוי פלילי..."
הספר עב הכרס (603 עמודים), המונח בערימת הספרים על יד הספה בסלון, ממתין לשעת חסד...

לפני סיום, הרצאה קצרה של טמפל גרנדין באתר TED: "העולם זקוק לכל מיני מוחות".* 
טמפל גרנדין, שאובחנה בילדותה כאוטיסטית, משוחחת על הדרך בה פועל מוחה, ומספרת על יכולתה "לחשוב בתמונות", שמסייעת לה לפתור בעיות שמוחות טיפוסיים מבחינה עצבית עלולים להחמיץ. טענתה היא שהעולם זקוק לבני האדם שנמצאים בקצה האוטיסטי של הספקטרום: החושבים הויזואליים, החושבים בתבניות, החושבים במלים, וגם כל מיני ילדים "חנוניים" וחכמים.
מומלץ בחום. 


ידיעה לסיום...ב-DSM V, ספר האבחנות הפסיכיאטריות האמריקאי החדש העתיד להתפרסם במאי 2013, תוצג הגדרה מחדש של אוטיזם, המבטלת אבחנות הקשורות לאוטיזם כגון תסמונת אספרגר ו-pervasive developmental disorder. הצעה זו שנויה במחלוקת.