"צלילה למעמקי הים ...בכיסא גלגלים" - נקודות ראות, שפה וסטיגמה

באמצעות רשומה זו אני מבקשת מעצמי, ומעצמנו, לעקוף את הסטיגמה הרואה את המוגבלות / הנכות של האדם עם מוגבלות, ולראות את האדם.

סו אוסטין, המייסדת והמנהלת האמנותית של Freewheeling, מיזם המכוון לקדם את הסוגה של Disability Arts - אמנויות של אנשים עם מוגבלות, מזמנת לנו נקודות ראות חדשות כלפי העולם.
בהרצאה קצרה ב-TED X WOMEN, צלילה למעמקי הים ...בכיסא גלגלים, היא מדברת על המסע שלה, על כיסא הגלגלים ועל החופש שהוא נתן לה.
מצטטת מתמליל ההרצאה: "התחלתי להשתמש בכיסא-גלגלים לפני 16 שנה כשמחלה ממושכת שינתה את אופן הגישה שלי לעולם. כשהתחלתי להשתמש בכיסא הגלגלים, זה היה חופש חדש ועצום...
אבל למרות שנהניתי מהשמחה והחופש החדשים האלה, התגובה של האנשים כלפי השתנתה לגמרי. זה היה כאילו הם כבר לא רואים אותי, כאילו ירדה עלי גלימת היעלמות. הם כאילו ראו אותי לפי הנחות היסוד שלהם מבחינת ההרגשה להיות בכיסא-גלגלים. כששאלתי אנשים על האסוציאציות שלהם לגבי כיסא-גלגלים, הם השתמשו במלים כמו "מוגבלות", "פחד", "רחמים" ו"נכות". הבנתי שמאז ומתמיד הפנמתי את התגובות האלה ושזה שינה אותי ברמה עמוקה ביותר. חלק ממני הפך לזר לי. ראיתי את עצמי לא מנקודת מבטי, אלא בבירור ובהתמדה מנקודת המבט של תגובתם של אחרים אלי."
הנרטיב שיצרה סו אוסטין באמצעות הצלילה למעמקי הים בכיסא גלגלים, הוכיח עבורה ש"עיסוק באמנות יכול לעצב מחדש זהות ולהמיר מושגי-יסוד דרך מבט מחודש על המוכר." 
מוסיפה סרטון בו מוצג המפגן האמנותי במעמקי הים של סו אוסטין, ללא מלל.
מוזיקת הרקע הינה As My Heart Sings של Simon Reece.

באתר של סו אוסטין, ניתן לצפות במבחר מיצירותיה, לא רק בקרקעית הים...

בהקשר לסטיגמה, מצטטת את ד"ר גבריאלה עילם במאמרה "איך לדבר ולכתוב על אנשים עם מוגבלות?" ("נגישות לשירות", 2007): "המילים "נכים", "מוגבלים", מעוררות לעתים קרובות תפיסה סטריאוטיפית, כמילים המציינות אנשים הסובלים מהטרגדיה של מומים מלידה, כגיבורים הסובלים משיתוק ברגליהם ובידיהם ונאבקים כדי לחזור ולהיות נורמליים, כקורבנות הנלחמים כדי להתגבר על האתגרים העומדים בפניהם.
מי הם באמת? הם אמהות ואבות, בנים ובנות, סבים וסבתות, נשים וגברים, ילדים וילדות, עובדים ומעבידים, חברים ושכנים, סטודנטים ומרצים, מנהיגים ומונהגים, מדענים, אומנים, רופאים, שחקנים, נשיאים, אנשי עסקים ועוד.
הם קודם כל בני אדם, הם קודם כל אנשים."
מטרתה של ד"ר עילם במאמרה היא "להתחיל בגיבוש קווים מנחים ומינוח לדיבור וכתיבה על אנשים עם מוגבלות באופן שוויוני ומנומס המכבד את היותם של כל האנשים בחברה בני אדם שנולדו בצלם."
ד"ר עילם ממליצה להשתמש בשפה של "אנשים תחילה", ובהתאם לכך במונח "אנשים עם מוגבלות", המוגדר באופן ברור בחוק השוויון.
מבחינתה של ד"ר עילם, החשוב מכל, "זכרו לדבר, לכתוב ולהתייחס לאנשים עם מוגבלות בכבוד, בנימוס וברגישות כפי שהייתם רוצים שידברו, יכתבו ויתייחסו אליכם."
כאן ניתן לקרוא את המאמר המלא של ד"ר עילם. 
מוסיפה קישור למצגת של הרצאה של ד"ר עילם במסגרת יום עיון בעריכת לשון ותוכן בחוג ללשון עברית באוניברסיטת חיפה (ינואר 2011).

מצאתי עניין ברקע האישי והמקצועי / אקדמי של ד"ר עילם:
תואר ראשון B.Sc. בביולוגיה (האוניברסיטה העברית בירושלים), תואר שני M. Sc. בביוכימיה (האוניברסיטה העברית בירושלים), תואר שלישי Ph.D. בהיסטוריה ופילוסופיה של המדע (אוניברסיטת תל-אביב). במחקר הדוקטורט עסקה בקשר שבין הפסיכולוגיה, מחקר המוח והפילוסופיה. 

לדבריה, כאשה עם מוגבלות בהליכה כתוצאה ממחלת הפוליו בה חלתה בילדותה, חוותה לאורך כל חיי התמודדות יומיומית עם מכשולי נגישות בסביבה הפיזית והחברתית בישראל.

משנת 2000 היא פעילה ומשקיעה בעשייה, במחקר ובכתיבה לקידום הנגישות בסביבה, בשירות ובמודעות והתייחסות שוויונית באמת, בגובה העיניים, לאנשים עם מוגבלות בישראל. היא מורשה לנגישות השירות - רשומה בפנקס רשם מורשי נגישות השירות לאנשים עם מוגבלות.

מסיימת בציטוט נוסף מהמאמר: 
"כולנו, כל אחד ואחת, יכולים לקדם את השילוב של אנשים עם מוגבלות בחברה בישראל. אני מקווה שמאמר זה יעזור לכם לבחור טוב יותר את המונחים והדרך בה אתם משתמשים כדי לדבר ולכתוב (למעשה לחשוב) על אנשים עם מוגבלות."

להתראות,
אילנה

אתנחתא של חמלה, מסירות ותקווה לרגל השנה האזרחית החדשה

"בְּעִיר גְּדוֹלָה, בֵּין הָמוֹן סוֹאֵן, אִישׁ לֹא מַבְחִין בַּצִּפּוֹר הַפְּצוּעָה. רַק יֶלֶד קָטָן וּשְׁמוֹ בִּיל. הוּא לוֹקֵחַ אוֹתָהּ הַבַּיְתָה וּבְלִבּוֹ תִּקְוָה - שֶׁהַצִּפּוֹר תּוּכַל לִפְרֹשׂ כְּנָפַיִם וְלָעוּף."

לרגל השנה האזרחית החדשה הצועדת עתה את צעדיה הראשונים, ממליצה בחום על הספר המפעים, בעיניי, איך לרפא כנף שבורה  של בוב גרהם, סופר ומאייר אוסטרלי (תרגום מאנגלית: תמי הראל, הוצאת כנרת, 2012).

"בוב גרהם נזקק לכמה איורים ולמעט מילים, כדי לספר סיפור נוגע ללב ומשמח על אנשים פשוטים שעיניהם עדיין רואות. העולם, כמו שזה נראה בסיפור, רואה דברים אחרים." (דףדף).

"איך לרפא כנף שבורה": אגדה עירונית", ביקורת של תרצה פלור על הספר, מוצגת באתר "הארץ" (8.8.12).
מצטטת מהכתבה: "סיפור על ילד אחד שרואה סבל של אחר, ולא יכול להתעלם ממנו, בעוד שכל השאר יכולים. הם לא מבחינים שקרה משהו. כולם עסוקים, ממהרים, לכולם יש צרות וכולם כבר תרמו במשרד. ואם יבחינו, אז מה? למי יש עכשיו זמן לעצור בשביל לעזור לציפור?"
"האגדה העירונית הזאת, על היונה החבולה והמושיעים שלה, מרגשת ממש. היא כולה חמלה, החמלה המושלמת, העזרה שניתנת למי שלא יכול להגיד תודה, למישהו שהוא זר גמור, שכל מה שידוע עליו הוא שהוא זקוק לעזרה, ובלעדיה גורלו נחרץ."


"יום אחד אולי אפרוש כנפיים", רשימת ביקורת של יותם שווימר על הספר, המכילה את טקסט הספר, מוצגת באתר הפנקס - כתב עת מקוון לספרות ותרבות ילדים.
מצטטת מהרשימה: ביל הילד שבסיפור, "הוא הילדים כולם, הוא דור העתיד שיכול לחולל שינוי ולהשפיע גם על המבוגרים, אם הם יהיו רגישים מספיק להצטרף אליו. כאשר ביל מוצא את היונה, הוא לוקח איתו גם את הנוצה שנשרה לה (אותה נוצה שהמספר אומר עליה כי "אי אפשר להחזיר למקומה נוצה שנשרה" – כלומר, לא ניתן לשנות את העבר). כאשר הוא משחרר את היונה, הוא משחרר יחד איתה גם את הנוצה שאסף. העבר, אם כן, עבר תיקון בהווה והשניים עפים יחדיו אל עבר עתיד טוב יותר. עתיד שבו למדו משגיאות העבר, קראו תיגר על המיליטריזם והניכור; עתיד שהוא יונה בריאה שעפה על רקע שמיים תכולים."

שנת 2013 טובה ומיטיבה, רוויה בצניעות, בשלווה, בחמלה ובתקווה!

להתראות,
אילנה

לקות בתקשורת ברצף האוטיסטי: עדכונים מהשטח

העצרת הכללית של האו"ם התכנסה לפני כשבוע ואימצה החלטה בנושא אוטיזם. ההחלטה נועדה להעלות מדרגה את המודעות לאוטיזם, לעודד את המדינות החברות באו"ם ואת הארגונים הלא ממשלתיים, ובראשם ארגון הבריאות העולמי, להרחיב את ההסברה ולהציף מידע בנושא אוטיזם. ההחלטה החדשה מאיצה במדינות החברות לפתח תוכניות כוללניות ומקיפות לטיפול באוטיזם בתחומי הבריאות, החינוך והשילוב בקהילה.

חשיבות ההחלטה של האו"ם מתבהרת נוכח המידע לפיו מספר המאובחנים באוטיזם זינק כמעט פי 5 בתוך 8 שנים, כאשר יותר ממחצית האוטיסטים הינם ילדים עד גיל 14 ("הארץ", 18.12.12).
ניתן לעיין במידע מלא בנושא ב"חלק ה': אנשים עם אוטיזם" מתוך סקירת השירותים החברתיים 2011 של משרד הרווחה.

בהמשך לדו"ח משרד הרווחה לשנת 2011, עלתה ל-YNET הורים (18.12.12) כתבה של ד"ר איתי גל: "1 מ-150 סובל מאוטיזם: האם קיים אבחון יתר?", בה הוא מעלה שוב את הוויכוח סביב השאלה האם מדובר רק במודעוּת גדולה יותר של ההורים, שמביאים את הילדים לאבחון, או שמא יש באמת יותר ילדים מבעבר שנולדים עם התסמונת.
על-פי ד"ר גל, "התשובה, מתברר, משולבת. אמנם יש עלייה בשנים האחרונות במודעות לתסמונת, גם בקרב אוכלוסיות שבעבר לא היו מודעות כלל לקיומה, אך יחד עם זאת ישנה, על פי המומחים, השפעה גדולה לזיהום הסביבה על התפתחות המוח, שינויים גנטיים, גיל מבוגר של ההורים, ובמיוחד של האב, פגות ואפילו הפריות המבחנה, שמספרן בארץ עלה באחוזים ניכרים בשנים האחרונות."

במהלך השבוע בו פורסם דו"ח משרד הרווחה לשנת 2011, יצאו הורי הילדים האוטיסטים למאבק. לדברי עמית וולפמן, אמו של סער, נער עם אוטיזם, "אם לפני 30 שנה, אובחן ילד אחד מתוך 10,000 ילדים כאוטיסט, כיום היחס הוא אחד למאה. כל אחד היום מכיר שכן, או מכר או חבר שיש לו ילד אוטיסט. אלא שבמדינת ישראל לא דאגו לעדכן את התקציבים בהתאם והם נשארו כמעט כפי שהיו לפני 15 שנה." (YNET מעורבות, 18.12.12).

חיזוק למניעי ההורים במאבקם מוצג בכתבה של טלילה נשר ב"הארץ" (19.12.12), "פי 50 יותר אוטיסטים בישראל - אך התקציב גדל רק פי עשרה". בכתבה, שבהכנתה השתתף גם דן אבן, היא כותבת ש"חרף הגידול המטאורי במספר המאובחנים כאוטיסטים בישראל מאז 2000, המחסור בכיתות מיוחדות ובמיטות בהוסטלים רק העמיק. כעת, יוצאים ההורים למאבק."
כאן מוצגת תמונת המצב.

בין ההורים החרדים לעתיד ילדיהם, ניצבת העיתונאית חגית רון רבינוביץ. בַּכתבה "זה עילי, הבן שלי, והוא אוטיסט", ששודרה במהדורת החדשות בערוץ 2 (18.12.12), היא מספרת על בנה, עילי, ש"חגג יום הולדת 16 בלי עשרות חברים שאיחלו לו מזל טוב בעמוד הפייסבוק. אין לו חברים או פייסבוק. גם לא יהיו לו. תסתכלו עליו, על עילי שלי, יש הרי עוד הרבה כמותו, ותשאלו את עצמכם את מה שאני שואלת ימים ולילות: איך יכול להיות שהלקות המורכבת של הנסיך השתקן שלי מופלית לרעה על ידי מקבלי ההחלטות ולמה?"
גם בכתבה ב"ישראל היום" (19.12.12), חגית רון רבינוביץ שואלת: "מי ידאג לילד האוטיסט שלי?" ועונה, בין השאר: "עילי לא יכול לצאת לרחובות, להקים קול צעקה, לבקש את זה בעצמו, ולכן קצת אחרי יום הולדת 16 אני זועקת את זעקתו בשקט, מתוך מצוקה אמהית ואחריות הורית: אני אמא של עילי, והוא בן 16 והוא אוטיסט. ועדיין אין בארץ חוק שמסדיר ומעגן את זכויותיו."


דנה אידיסיס, 26, תסריטאית, אחות של גיא, נער עם אוטיזם, כתבה השבוע טור אישי ב-YNET דעות (21.12.12): "תנו לאחי הזדמנות".
מצטטת מהכתבה: "אנחנו חיים בחברה אטומה שבוחרת לטאטא הצידה את מי ששונה...הייתי רוצה לדעת שנעשים מעשים מהותיים ומתקבלות החלטות שבאמת יקדמו קודם כול את המודעות ואת ההכרה באוטיסטים, PDD וכל מה שעל הרצף. הייתי רוצה לדעת שההורים שלי יוכלו לנהל יום שגרתי ורגיל מבלי שיצטרכו לחפש לגיא תעסוקה 24 שעות ביממה כיוון שלא מייצרים מספיק מסגרות שנותנות מענה לילדים עם צרכים מיוחדים. שלא לדבר על חוגים משולבים שיכולים לעזור לאחי ולילדים אחרים להתפתח ולצמוח. הייתי רוצה לדעת שההורים שלי יוכלו לישון בלילה בשקט בלי להיות מוטרדים ללא סוף במחשבות על מה יהיה עם בנם כשיגדל, איפה יבלה את שנותיו כבוגר, אם יהיו לו חברים או שיישאר בודד ואם יוכל לדאוג לעצמו."
מאמצת אל לבי את המשפט הסוגר את הכתבה:"התפקיד שלנו כחברה הוא לעזור ולגרום להם להרגיש ראויים, אהובים ושייכים, בדיוק כמו שהם."

מסיימת במונולוג של סער וולפמן, נער עם אוטיזם, במסיבת עיתונאים שנערכה בשבוע שעבר עם פתיחת מאבק ההורים:

וכן ביצירה אוקטובר (שיר הסתיו) מאת צ'ייקובסקי, בביצועו של סער:

להתראות,
אילנה

זרקור אל המוח, נגיעה ב"מיינדפולנס" ("כשהנזיר והמדען נפגשים במדיטציה") ועוד...

בשבוע שעבר השתתפתי ביום עיון מרתק למנהלי בתי הספר בתל אביב, באדיבותה של המפקחת על החינוך המיוחד, רחל שוכמן. בין ההרצאות שנישאו ביום העיון (וכן המטעמים המשובחים...) מצאתי עניין מיוחד בהרצאתה של ד"ר נאוה לויט בן-נון בנושא תפקודי המוח.
ד"ר נאוה לויט-בן נון, בעלת תואר PhD במדעי המוח ממכון ויצמן, משמשת כמנהלת משותפת של היחידה למחקר יישומי במדעי המוח במרכז הבינתחומי הרצליה. עבודות המחקר ופרסומיה עוסקים בוויסות והתפתחות, הביולוגיה של קשר ומיינדפולנס.
בהרצאתה המעשירה ביום העיון, ד"ר נאוה לויט בן-נון ציינה ש"בעשור האחרון חקר המוח התקדם רבות בהבנה של הרשתות המוחיות התומכות בתפקודי קשב, רגש וקוגניציה. הבנות אלו מצביעות על החשיבות של האינטגרציה והדינמיקה העדינה בין מערכות מוחיות רבות, ועל החשיבות של אינטראקציות בריאות עם העולם להתפתחות מוחית תקינה."
כן הציגה את אחת התגליות המסעירות, לדבריה, את חוקרי המוח - "רשת מנוחה" מוחית, המעורבת בתהליכים חשובים לתפקוד המוח ומתעוררת לפעילות למשל כאשר אנו חולמים בהקיץ אך לא כאשר אנו שקועים בסרט. בהמשך סקרה את התיאוריות העדכניות בדבר התפתחות המוח ותפקודו והבהירה שנראה שגם בתפקודים קוגניטיביים יש מעורבות משמעותית של  תהליכים רגשיים, חושיים, גופניים, הורמונליים ומוטוריים והדגישה את החשיבות של כל אחד ביחד ולחוד. היא דיברה גם על החשיבות של אינטראקציה בין מוחות להתפתחות ולעמידות המוחית ועל התחום העולה של חקר מוח רב-מוחי.
לבסוף, היא הציגה את אחת התגליות המרגשות של העשור האחרון בדבר הפלסטיות של המוח - היכולת של המוח להשתנות לאורך כל החיים ובעיקר היכולת לפתח באופן אקטיבי ויזום מיומנויות קוגניטיביות של ריכוז, קשב, ויסות רגשי ובהירות תפיסתית."
(הציטוטים לעיל - מתוך תקציר הרצאה של ד"ר נאוה לויט בן-נון באתר מכון מופ"ת).

חיפוש ברשת הוביל אותי, בין השאר, למצגת הרצאה של ד"ר נאוה לויט בן-נון בנושא "תפיסות חינוכיות מתקדמות בעידן חקר המוח", המאיר חלק מהנושאים שנסקרו בהרצאתה ביום העיון.

מוסיפה קישור לראיון עם ד"ר נאוה לויט בן נון בנושא "מוח, נפש ומה שביניהם" מתוך המגזין "אוונגרד" של המרכז הבינתחומי הרצליה. הראיון נערך על ידי  אלינור וייסברוט, סטודנטית שנה ג' בבי"ס סמי עופר לתקשורת.

בראיון פוקח עיניים עם ד"ר נאוה לויט בן-נון, שפורסם רק לאחרונה במוסף כלכליסט ("הרמת מסך", 27.9.12), היא מציעה לעצור רגע ולבחון כיצד ישיבה מול מסכים גם בבתי הספר פוגעת בהתפתחות המוח הצעיר. 
(העליתי קישור לראיון זה גם ברשומה קודמת בנושא המוח.)
מצטטת מהראיון: "... אנחנו צריכים לעצור ולשאול את עצמנו מה אנחנו מפסידים כשאנחנו מכניסים מסכים לבית הספר, והאם אנחנו רוצים לפצות על כך בדרך מודעת אחרת, או שפשוט נכניס אותם בגאווה ונעשה ניסוי בילדים שלנו. במחי החלטה של מישהו במשרד החינוך מכניסים מחשבים בלי חשיבה, בזמן שיש מספיק עדויות נסיבתיות שמצביעות על כך שקיים סיכון ששיעור הפרעות הקשב יעלה, קשיי התקשורת, הוויסות והאלימות יגדלו, והיכולות החברתיות והאמפתיה ירדו. אלה יכולות בסיסיות, שאף אחד בחברה לא רוצה לוותר עליהן. הן דורשות תזמורות מוחיות מכווננות היטב, וכשיש זיופים זה מוביל ללקות. לכן אנחנו צריכים להיות מודאגים".
(הדאגה של החוקרת הצליחה להאיר גם אצלי את השאלות: האם בשילוב המחשבים בבתי-הספר ויתרנו על הגישה האנושית, פנים אל פנים, עם מושאי המערכת החינוכית, התלמידים; וכן כיצד יישמר האיזון בין למידה בין-אישית לבין טכנולוגיות המאה ה-21?).

בהמשך לראיון עם ד"ר נאוה לויט בן-נון ולשאלה שהתעוררה בי, מעלה כאן את הרצאתה בנושא "המוח המתפתח בעידן התקשוב - תמרורי אזהרה". ההרצאה נישאה בכנס "במרחק נגיעה - המידע בכיתה בקצות האצבעות" שנערך במכון מופ"ת בתאריך 28.3.12.
(ממליצה בחום להתרווח בכורסה נוחה ולצפות בהרצאה המרתקת, שאורכה כ-40 דקות.)
עיקרי ההרצאה מוצגים בפורטל מס"ע בניהולו ובעריכתו של עמי סלנט וכן בסיכום של אסתי דורון, מדריכה בתוכנית לשילוב מחשבים ניידים, שנכחה בכנס. מצטרפת לעמדתה של אסתי דורון לפיה "תמרורי האזהרה שד"ר בן נון שמה בפנינו חשובים מאין כמותם. אני חושבת שיש מקום לחשוב על האיזונים בחיי הילדים ולשמור על פרופורציות. צריך שיהיו לילדים ניידים בשיעורים, צריך לאפשר למידה שיתופית ומשמעותית בזמן בית הספר אך יחד עם זאת צריך לשמור על איזונים."

מעלה קישור לשיחה עם ד"ר נאוה לוין במסגרת התוכנית "אפקט הפרפר" של "תנועת הערבות" (השיחה עלתה לרשת באוקטובר 2012).
לצפייה בשיחה - יש להעביר את הסמן לדקה 12:30 בתוכנית. משך השיחה: כ-20 דקות.

מוסיפה קישור נוסף לכתבה של ד"ר נאוה לויט בן-נון מתוך "סגנון" של מעריב (20.12.10) בנושא "הנזיר והמדען: הקשר בין מדיטציה להרחבת היכולת המנטלית". בכתבה זו החוקרת מתמקדת במדיטציה ומוח ומציינת ש"מחקרים במדע המערבי מאשרים סוף סוף את מה שהבודהיסטים הסיקו מזמן: המדיטציה מעוררת שינוים במוח ומאפשרת להרחיב את טווח הרגשות והיכולות המנטליות".
מצטטת מסיום הכתבה: "בשורה התחתונה, כיום זה כבר ברור שאפשר ליישם את טכניקות ביצוע המדיטציה גם מבלי ללבוש שרוואל ולהיות "רוחני". ניתן בקלות לאמן את המוח בפרטיות משרדכם או ביתכם על מנת להגביר יכולות רגשיות וקוגניטיביות ושיפור איכות החיים. על פי חוקרים רבים, בעוד מספר שנים תהפוך המדיטציה כאימון המח לחלק בלתי נפרד מחיינו, בדיוק כמו אימון גופני."

בהמשך לכתבה הנ"ל, מעלה קישור להרצאה קצרה של ד"ר נאוה לויט בן-נון:"מיינדפולנס" - "כשהנזיר והמדען נפגשים במדיטציה". (YNET רעיונות, 31.10.12 ). בהרצאה טוענת ד"ר לויט בן-נון שבאמצעות טכניקות אימון מוחי פשוטות אנחנו יכולים ב לשפר את הביצועים שלנו ואת היכולות שלנו, לשפר את המיקוד שלנו ולהיות מאושרים יותר. משך ההרצאה: כ-14 דקות.
(בנימה אישית: קל לי יותר להתקרב למושג "מיינדפולנס" מאשר ל"מדיטציה").

מעִניין לעִניין, ובהקשר למוח ומדיטציה, מעלה קישור לשתי כתבות מקיפות ומאירות העוסקות בבית ספר תל חי בתל אביב, בניהולה של עינת ברגר. מן הראוי לציין שעבדתי בבית הספר תל חי בראשית דרכי במערכת החינוך ובמשך 18 שנים רצופות, עד ליציאתי לתפקיד הדרכה.
הכתבה הראשונה "פתיחת שנת הלימודים: הודו למורה כי טוב" פורסמה בעיתון "הארץ"  לקראת פתיחת שנת הלימודים תשע"ב (26.8.11). מצטטת מהפתיח לכתבה: "אם עד לפני עשור היה בית הספר תל חי שבדרום תל אביב מוסד נחשל ורווי אלימות, הרי שבשנה שעברה השיג במבחני המיצ"ב ציון גבוה בהרבה מהממוצע הארצי, והאלימות בין כתליו כמעט נעלמה. מהו, אם כך, הגורם לשינוי? שיעור שבועי בן שעה המתבסס על עקרונות המדיטציה, יוגה ודמיון מודרך."
בבית-הספר מופעלת מעל עשר שנים "תוכנית "שפת הקשב", שפותחה ב-2002 על ידי שימי לוי וד"ר נמרוד שיינמן, שפעלו אז במסגרת המרכז ללימודי גוף-נפש. התוכנית מתבססת על עקרונות מדיטציית הקשיבות (mindfulness) ועושה שימוש בטכניקות שעובדו מתוך מסורות מזרח אסייתיות, בעיקר בודהיסטיות, כדי לפתח את יכולות הפניית הקשב, המודעות הרגשית, וכפועל יוצא מכך, להעצים את השליטה העצמית, הביטחון העצמי והוויסות הרגשי. התוכנית היא אחת הראשונות מסוגן בעולם המערבי שמוטמעת במערכת החינוך הציבורי." (מן הכתבה).
בכתבה מציינת ד"ר נאוה בן נון "במצב בסיסי, יכולות הקשב שלנו נתונות לתנודתיות רבה - אנחנו פועלים על אוטומט ושמים לב לרגש ולתחושה רק בדיעבד. בתרגול קשיבות אנו מפתחים מיומנויות קשב ומודעות חזקות ויציבות יותר לכל מה שקורה לנו, ובאופן טבעי, זה גורם לנו להיות ערניים, ממוקדים ויעילים יותר ולחוות יותר שליטה. כתוצאה מכך מתעצמת תחושת החיות, החיוניות והרוגע, והלחצים והנטייה לאימפולסיביות פוחתים". החוקרת מדגישה ש"למרות הסטיגמה, לא מדובר פה רק בעניין רוחני, או מטאפיזי, אלא בפיתוח מיומנות שקשורה בקשב ובמודעות, תחום שנחקר במדעי המוח כבר שנים. זה עניין של שנים בודדות עד שהסטיגמות יפלו וכל מי שדואג לגופו ולמוחו יכניס לסדר היום שלו, בנוסף לפעילות הספורטיבית, גם פעילות של אימון מנטלי מסוג הקשיבות". 
לאור הנסקר בכתבה עולה השאלה מדוע מערכת החינוך לא ממהרת לאמץ את "שפת הקשב"? 

הכתבה השנייה העוסקת בבית-ספר תל חי, "מיוחד: כך הופכים בי"ס כושל בדרום ת"א לעילית חינוכית", פורסמה לאחרונה ב"גלובס" (22.11.12). מצטטת מהכתבה: "את היום מתחילים במדיטציה, פעמיים בשבוע מתכנסים למעגל הקשבה, ובכיתות ה'-ו' לומדים ריקודים סלוניים. כך הפך תל חי, בית-ספר משכונה קשה בדרום תל-אביב, לאחד מ-3 בתי-הספר היסודיים הטובים בארץ". "התוצאות האחרונות של מבחני המיצ"ב (מדדי יעילות וצמיחה בית ספרית) שהתקבלו בסוף החודש שעבר הוכיחו מעל לכל ספק ש"שפת הקשב" רחוקה מלהיות תעלול ניו אייג'י אופנתי או כלי ציני למיתוג מחדש של בית הספר. במבחנים, שבאמצעותם בוחנת הרשות הארצית למדידה ולהערכה בחינוך את הישגי התלמידים ב-4 מקצועות הליבה - מדע וטכנולוגיה, שפת אם, מתמטיקה ואנגלית - התמקמו 500 תלמידי בית הספר היסודי בעשירון העליון בישראל בכל אחד מהמקצועות. רק שלושה בתי ספר יסודיים בארץ הגיעו להישג הזה. במילים אחרות: תל חי, שממוקם בלב שכונה בעלת מאפיינים סוציו-אקונומיים נמוכים ושנחשב עד לפני כעשור למוסד בעייתי שסובל מבעיית אלימות כרונית, הוא אחד משלושת בתי הספר היסודיים הטובים במדינה."
העשייה הייחודית בבית-הספר מרשימה ומרגשת, בעיניי.

בהמשך לכתבות הנ"ל, ובעקבות פרסום נתוני המיצ"ב, רואיינה עינת ברגר, מנהלת בית-ספר "תל חי" בתוכנית של לונדון וקירשנבאום (נובמבר 2012). בראיון הציגה עינת את העשייה החינוכית בבית-הספר שהובילה (גם) לתוצאה החיובית של בית-הספר במבחני המיצ"ב.

תודה על הקשב!
להתראות ברשומה הבאה,
אילנה

עת חירום: רשומה זמנית

עקב מצב החירום בדרום, שהֵדָיו הגיעו עד לגוש דן ולירושלים, מעלה ברשומה זו מבחר קישורים העשויים לסייע למורים, הורים ומטפלים.

בכתבה התמודדויות באתר "חדשות הילדים בגלים", פרופ' מולי להד מסביר לילדים שיש דרכים רבות להתמודדות במצבי לחץ, כאשר כל אחד בוחר בדרכים המתאימות לו כדי להתגבר ולהתחזק. שש הדרכים העיקריות הן: גוף, שכל, רגש, מערכת אמונות, חברה, דמיון (או בקיצור  גש"ר מאח"ד). דוגמאות והמלצות מוצגות בכתבה.
הסבר מעמיק בנושא המודל הרב מימדי להתמודדות עם מצבי לחץ ואי ודאות – BASIC PH, שפותח על ידי פרופ' מולי להד ועפרה איילון, מוצג באתר שפ"ינט.

במהלך הימים האחרונים עלו לאתר "חדשות הילדים בגלים" מבחר כתבות מידע בנושא ההסלמה בדרום, ביניהן: הסלמה בדרום, הסלמה נוספת בדרום, כיפת ברזל, הצבת כיפת הברזל ועוד.

בערוץ הורים ב-YNET מבחר כתבות העוסקות בהתמודדות ילדים והוריהם במצב חירום. בין הכתבות: אמא, ואם יפול על הבית שלנו גראד? מאת אלי זוהר ניב, יועצת משפחתית, מנחת קבוצות הורים בכירה מהמרכז להורות ומשפחה בסמינר הקיבוצים. בכתבה היא מסבירה איך עוזרים לילדים, ולעצמנו, להתמודד. 
בכתבה ההסלמה בדרום: איך לטפל בחרדה של הילדים? ד"ר שירי דניאלס, המנהלת המקצועית הארצית של ער"ן, מציעה לצייד את הילדים במסרים מווסתים ומרגיעים, המתאימים לגיל הילדים ולהתפתחותם. 

לפורטל הורים באתר משרד החינוך עלו הצעות המכוונות לסייע להורים לעזור לילדיהם כשגם הם נתונים במצב לחץ. בדף המקושר נסקרות התנהגויות צפויות של ילדים והתמודדויות של הורים על פי חלוקה גילית.

פסיכולוגית הילדים גילת מלכאן סטיקלרו עונה לשאלות נפוצות שמתעוררות בקרב הורים לילדים החיים בקו העימות. בין השאלות: כיצד משפיעים החיים בצל האיום התמידי של אזעקות וטילים על ילדים? האם מומלץ לשוחח עם הילד על המצב? איך לדובב אותו לדבר ולספר איך הוא מרגיש? מה אפשר לעשות כדי להקל על ילדים במצב הזה? איך גורמים לילד היפראקטיבי לשבת יפה בממ"ד? ומה לגבי ילדים עם צרכים מיוחדים? איך משפיע הלחץ וההתנהגות של ההורים על הילדים? מה עושים ביום שאחרי? 

בכתבה של שירה הופמן באתר הורים בקשר, כיצד להרגיע ילד מיוחד כשצריך לרוץ למקלט?, ד"ר סוזי קגן, יועצת פסיכולוגית בכירה באוניברסיטת בר אילן, ממליצה ראשית להרעיף על הילד אהבה ולנסות להרגיע אותו בעזרת שימוש במילים חיוביות. כמו כן, מוצגות המלצות המתייחסות לילדים עם אוטיזם ומוגבלות שכלית התפתחותית, מוגבלויות פיזיות ומוגבלויות חושיות.

בכתבה מקום לדאגה: כיצד להפחית את רמת החרדה של הילדים? אז מה ביכולתנו לעשות כדי לעזור לילדים שלנו להתמודד עם הקושי (מעריב NRG, 20.11.12), אדוה בר יהודה, עובדת סוציאלית, מדריכת הורים ואנשי חינוך, מטפלת בפסיכותרפיה  נציגה מגוון עצות להורים המכוונות לעזור לילדים להתמודד עם החרדה בעקבות מצב החירום.
בסרטון מטעם "תנועת הערבות", הפסיכולוגית החינוכית והפסיכותרפיסטית לימור סופר-פטמן עונה לשאלות הורים מה צריך להסביר לילדים על מצב החירום? עד כמה לפרט? איך לא ליצור בהם פחדים מיותרים? 

במאמר אבא, למה יש אזעקה? ד"ר ליאת הולר הררי, פסיכיאטרית ופסיכותרפיסטית, מנהלת פורום "להיות אמא" באתר כללית, עוזרת להורים לעזור לילדים בימים של מתח בטחוני. ההנחיה הכללית שלה להורים היא, "תמיד: אמרו אמת באופן שמתאים לגיל ולילד הפרטי שלכם. אם לא נקלקל, הילדים יסתדרו. באופן טבעי, הילדים שלכם חשופים למידע, הם רואים דברים, הם שומעים. ברוב המקרים, הם יפנימו את מה שהם מסוגלים לעכל."

לאתר שפ"ינט של השירות הפסיכולוגי ייעוצי של משרד החינוך עלתה הצעה לשיח מקדים עם תלמידים. השיח עוסק בהתנהגות הנכונה בעת הישמע האזעקה, לאחריה ובהתמודדות המיטבית עם ההשלכות הנלוות למצב זה. ההצעה מיועדת ליועצות ולמחנכי הכיתות, אך עשויה להתאים גם להורים בעת חירום. שימו לב להמלצה לחלוקת מים וביסקוויטים העוזרת מאוד! (ר' שם). 

המרכז הישראלי לטיפול בפסיכוטראומה הוקם בשנת 1989 כפרוייקט של בית חולים הרצוג - מרכז לטנר בירושלים. בדף בעת חירום באתר המרכז מוצג מידע להורים בשעת חירום, הצעה כיצד לדבר עם ילדים בזמן חירום, הרגעת ילדים, עצות לצפייה בטלוויזיה (יש לווסת את כמות הצפייה כך שלא תזיק לנו!) ועוד.
מצטטת מהאתר: "מלחמה, טרור ואסונות טבע מציבים בפני כולנו אתגרים רבים. לחץ, חרדה, עצבנות ועייפות הינם מצבים נפוצים בסיטואציה מתוחה כל-כך. במצב זה, אנו חשים לעתים כי מאגרי הכוח שלנו מתרוקנים, והדבר מתבטא בלימודים, בעבודה ובבית. מטרתם של עמודים אלו לספק לכם כלים להתמודד עם המצב ולנצח. מובן שכלים אלו אינם יכולים לשנות את המציאות הפוליטית, אולם הם יכולים לשנות את המציאות האישית שלכם, ולסייע לכם לעבור את המצב בשלום. שלכם, ולסייע לכם לעבור את המצב בשלום."
בדף מוצג, בין השאר, קישור להופ! בכל מצב - חוברת החוסן שלי בגירסה לבנים ובגירסה לבנות. החוברת נכתבה על ידי המרכז הישראלי לטיפול בפסיכוטראומה. 

יעל צמח גרינשפון העלתה לפורטל "את זה" משחק זיכרון - מותר לפחד, המכוון לעזור לילדים להביע רגשות - מותר לפחד.

מוסיפה קישור לדף שעת חירום ב"תולעת ספרים" בפורטל גלים. בשירים ובסיפורים ב"סיפורים מהלב" מוצגים קשיים ודרכים שונות להתמודד עמם במצבי חירום.

עקב המתיחות בדרום העלו עורכי אתר שפ"ינט גם מגוון חומרים לעבודה חינוכית.

לאתר מינהל חברה ונוער של משרד החינוך עלה הקובץ צבע אדום - לקט פעילויות לשעת חירום ועוד.

יורם אורעד, המנהל הפדגוגי של שלובים, הרשת החברתית לאנשי חינוך של מכון מופ"ת, העלה היום מאמרון המרכז פעילויות של למידה-הוראה לשעת חירום. 
 

מעבר לנִסקר לעיל, מנכ"לית משרד החינוך הנחתה את השירות הפסיכולוגי יעוצי לפתוח קו פתוח לפניות תלמידים. הקו נועד לתת מענה לשאלות אשר מתעוררות אצל תלמידים בעקבות המתרחש. 

לסיום, ובתקווה לחזרה מהירה לימים של שקט ושלווה - השיר ימים של שקט בביצוע להקת לולה.
מצטטת מהשיר:
"הנה הם באים ימים של שקט 
כבר שכחתי איך שהם נראים
אפשר עכשיו לפתוח את הדלת
לשלוח אל הרוח ציפורים."

להתראות,
אילנה

"דברים שלמדתי מאחי האוטיסטים" - על אחאים לילדים עם לקות בתקשורת ברצף האוטיסטי

לאחרונה עלה לאתר TED הסרטון "דברים שלמדתי מאחי האוטיסטים", בו פיית' ג'גדה מספרת את הסיפור המרגש והמשעשע של לגדול עם שני אחים, שניהם אוטיסטים ושניהם בלתי-רגילים. בהרצאה היא מזכירה לנו לשאוף לחיים שהם מעבר לנורמלי.
מצטטת מתמליל ההרצאה בעברית:
"נכון, לא אכחיש שהיו במשפחתי כמה רגעים קשים, רגעים בהם ייחלתי שהם יהיו כמוני. אך אני מחזירה את עצמי לדברים שהם לימדו אותי על אינדיבידואליות, תקשורת ואהבה, ואני תופסת שאת הדברים האלה לא הייתי רוצה להחליף בנורמליות. הנורמליות מחמיצה את היופי שמעניקים לנו ההבדלים, והעובדה שאנו שונים אינה אומרת שאחד מאיתנו טועה, אלא שפשוט יש גם סוג אחר של נכון. ואם הייתי יכולה להעביר דבר אחד ויחיד לרמי, לסאם ולכם, הרי זה שאינכם חייבים להיות נורמליים. אתם יכולים להיות בלתי-רגילים. כי בין אנו אוטיסטים או לא, ההבדלים שיש בינינו -- יש לנו מתנה! לכל אחד יש בתוכו מתנה, ובכל הכנות, הרדיפה אחר הנורמליות היא הויתור האולטימטיבי על פוטנציאל. הסיכוי לגדולה, לקידמה ולשינוי גווע ברגע בו אנו מנסים להיות כמו מישהו אחר.
אנא, אל תאמרו לי שאני נורמלית."
אורך הסרטון: כ-5 דקות.
כאן מוצג מידע (באנגלית) אודות פיית' ג'גדה.

נקודת ראות של אחים לילדים עם לקות בתקשורת ברצף האוטיסטי מוצגת גם בכתבה "מפוצצים את הבועה" (מעריב לנוער, 7.2.11). בכתבה מוצג ראיון אישי עם שלושה בני נוער המשוחחים על הליקוי שאחיהם סובלים ממנו, על הקשר ביניהם ועל יחסה של החברה.
מצטטת מהכתבה:
"עמית: "אני ממליץ לכל נער שמשתמש במילה 'אוטיסט' כקללה או לועג לאוטיסטים לבקר במשך שבוע במסגרת כלשהי של ילדים אוטיסטים. נראה מה הוא יחשוב אז". 
שנקר: "הרבה אנשים באמת פשוט לא יודעים מה זה אוטיזם. הם חושבים שילדים אוטיסטים הם טיפשים או מפגרים,  וזה פשוט לא נכון. ילדים אוטיסטים הם חכמים לא פחות ולעתים אפילו יותר מאחרים, הם יכולים להגיע לתפקוד גבוה ולהתנהג כמעט כמו כולם". 
מרגש, בעיניי.

דנה, אחות של גיא, כותבת :"גיא, אחי הקטן נולד ילד רגיל. בגיל 3 הוא עבר התקף אפילפסיה ומאז כמו נסוג אחורה והתכנס בעצמו. אני גדלתי לידו לאורך השנים כשמעליו מעופפות הגדרות שונות "פי די די" "קשיים קוגניטיביים" "אוטיסט", כמו זבובים גירשתי אותם מעליו. אף אחד לא יגיד לי מה הוא. אף אחד לא יגיד לו מה הוא צריך להיות...
"אני שמחה וגאה להיות אחות של גיא, הוא מלמד אותי הרבה דברים על עצמי ועל הסביבה ואני אוהבת אותו אהבה גדולה ללא תנאים. כי כמו שאמרתי בהתחלה הוא מי שהוא ואף אחד לא יגיד לו מה הוא צריך להיות." (אתר אלו"ט).

לג' בת השבע אחות אוטיסטית. היא החליטה לקבל על עצמה את ההסברה לחברים ולבני המשפחה. יחד    עם הוריה היא חקרה את נושא האוטיזם וחיברה במילותיה דף שאלות ותשובות שאותו שלחה למעוניינים. התגובות היו מרגשות ואוהדות. (אתר אלו"ט).
מצטטת מהדף:
"לסיכום אני שמחה מאוד שא' אחות שלי. הייתי שמחה אם היא הייתה ילדה רגילה, אבל גם בהיותה אוטיסטית אני מוצאת דברים חיוביים".

במאמר כן ומרגש, קרן טרוסט, במאית הסרט "אור ראשון", כותבת "התביישתי באחותי האוטיסטית" (MAKO, 16.1.12). "כמו שהאב בסרט שביימתי מתבייש שוב ושוב בבתו האוטיסטית, כך גם אני התביישתי בעדי. השפלתי מבט כשהתנהגה מוזר מול זרים, רציתי להיבלע באדמה כשהביכה אותי מול  חבריי, קינאתי בחברות שהיו להן משפחות נורמליות, כעסתי כאשר הוריי ציפו ממני להבין, וכעסתי עוד יותר כאשר עדי הייתה משנה והורסת לי תכניות."
הסרט "אור ראשון" מספר סיפור אישי על ילדה שגדלה עם אחות אוטיסטית. "האב, המגדל לבד את שתי בנותיו המתבגרות, האחת אוטיסטית והאחת רגילה, אינו מסוגל להתמודד עם החריגות של בתו ונמצא בתחושת בושה תמידית. הוא מנסה לתקן את בתו, כשם שאפשר לתקן צעצוע שהתקלקל."
הצצה לסרט - כאן.



מוסיפה מידע עיוני על קצה המזלג:
באתר בית לורן מוצג פרק בנושא אחאות במשפחת האדם עם אוטיזם מתוך החוברת "טיפול באדם עם אוטיזם ובני משפחתו - מדריך למחלקות לשירותי רווחה". 

בכתבה באתר "מקום מיוחד" מרב גור מלכי כותבת על התמודדות של אחים לילדים עם צרכים מיוחדים.
לדבריה, "קיימים אספקטים חיוביים ויתרונות רבים, לגדול במשפחה שבה אחד האחים הינו בעל צרכים מיוחדים. מחקרים מעידים כי אחים במשפחות שבהם גדל ילד מוגבל נטו להיות אחראיים, בעלי ביטחון עצמי, עצמאיים, בוגרים ובעלי סבלנות, יותר מבני גילם אשר גדלו במשפחות רגילות. הם הגיבו 'עם פורפורציות' יותר תואמות להתמודדויות רגילות של החיים, גילו רגישות למצוקות וקשיים של האחר, ודיווחו על תחושת קרבה ולכידות משפחתית חזקה יותר.
לצד יתרונות חשובים אלו, קיימים לא מעט אתגרים, קשיים והתמודדות רגשית, הכרוכים בגדילה לצד אח/ות בעלי צרכים מיוחדים." בכתבה היא מציינת התמודדויות אופייניות שכיחות לאחים של ילדים בעלי צרכים מיוחדים. 

באתר אלו"ט - מבחר כתבות המכוונות להורים בנושא ההתמודדות עם אחים ואחיות לילדים עם אוטיזם.
בכתבות הצעות להורים כיצד לעזור לילדים האחרים במשפחה להתמודד ביעילות ובצורה מכובדת עם ההתנסות של אח או אחות עם אוטיזם. על פי האתר, "מחקרים מראים שמרבית האחים והאחיות של ילדים עם אוטיזם מתמודדים יפה עם ההתנסות הזו. אין זה אומר, שהם אינם נתקלים באתגרים בתהליך הלמידה שלהם ובהתמודדות היומיומית עם האח/אחות עם האוטיזם (או לקות דומה)."

באתר בית לורן מוצגים שני מאמרים קצרים נוספים בנושא:
הראשון - סיכום הרצאה (אוקטובר 2003) של תמר מרינגר, פסיכולוגית בשפ"ח תל אביב בנושא אחים לילדים עם אוטיזם.
השני - תקציר מאמר של Derenda Timmons Schubert, Ph.D בנושא צרכי אחאים - מידע שימושי להורים. המאמר המלא באנגלית - מוצג כאן.

המגזין TIME הקדיש כתבה לנושא Autistic Kids: The Sibling Problem (דצמבר 2007).
בין ה"פתרונות" המוצעים להורים בכתבה: 
עודדו כנות וצחוק!
מצאו מכנה משותף בין הילדים!
אַפשרו גם לאחים להיות ילדים!
קבעו זמן מיוחד מדי שבוע לכם ולאחים הרגילים!

באפריל 2007 פורסמה ב"הארץ" הכתבה "גם אחים של ילדים אוטיסטים סובלים מקשיי התפתחות". 
מצטטת מהכתבה: "משפחות המגדלות ילד הלוקה באוטיזם נאלצות להתמודד עם מעמסה כבדה, הנופלת על כל בני המשפחה. אלא שמחקר חדש שנערך באוניברסיטה העברית מעלה מסקנות מפתיעות: במקרים רבים, חלק מאחיהם של הילדים האוטיסטים לוקים גם הם בקשיי התפתחות. בתקופה שבין גיל ארבעה חודשים ועד גיל ארבע וחצי, חלק מהאחים לילדים עם אוטיזם אובחנו כבעלי איחור בהתפתחותם המילולית, הקוגניטיווית והמוטורית. בגיל ארבע וחצי, מרבית הילדים הדביקו את הפערים שנמצאו בינם ובין אחים לילדים עם התפתחות תקינה. אך פערים מסוימים בתחום המילולי נותרו בעינם גם אחרי גיל זה."

בכתבה "הסיכון לאוטיזם באחים צעירים של ילדים שאובחנו כאוטיסטים גבוה מכפי שנמצא עד כה", באתר DOCTORS ONLY הישראלי, מוצג תקציר מאמר שפורסם באוגוסט 2011 בכתב העת PEDIATRICS . במאמר מתואר מחקר פרוספקטיבי שבחן את הסיכוי של אחים צעירים של ילדים שאובחנו כסובלים מ-ASD לסבול אף הם מהתסמונת. החוקרים מסכמים כי שיעור ה-ASD באחים צעירים של ילדים שאובחנו כסובלים מכך - גבוה מכפי שנמצא במחקרים קודמים, ועומד על 18.7%. החוקרים סבורים כי לתוצאה זו השלכות משמעותיות על השימוש בבדיקות סקר ובייעוץ גנטי. 
כאן אפשר לקרוא את המאמר השלם באנגלית - Recurrence Risk for Autism Spectrum Disorders: A Baby Siblings Research Consortium Study


לקראת סיום, בהקשר לאחאים של ילדים עם צרכים מיוחדים, בכלל, מוסיפה המלצה לספר הילדים אחות של...לחיות עם ילד חריג מאת גיא ורדימון (הוצאת פוקוס, 2004). הספר מתאר את ההתמודדות של אחות צעירה של נערה עם תסמונת פראדר וילי. בספר מתוארת ברגישות מערכת היחסים המורכבת, האהבה, הקנאה והכעסים, כלפי האחות בעלת הצרכים המיוחדים הרבים.
כאן אפשר לקרוא קטע קצרצר מהספר וכאן אפשר לקרוא את ההקדמה לספר וכן לעיין בקטע מתוכו.


לסיום, קטע מההצגה העולם על פי אלון, פרי יצירתה של המחזאית אורלי ישועה שוורצברג, ובכיכובם של עידית טפרסון, אם לילד עם אוטיזם, שושה גורן, בת חן סבג, אור מאיר ושיר שנער. 
מצטטת מאתר תיאטרון השעה הישראלי: "אלון הוא ילד שונה ומיוחד. הוא עוזב את הפנימייה ומגיע הביתה, שבועיים לפני סוף החופש הגדול, כדי להצטרף לכיתה ה' בבית הספר הרגיל בשכונתו. המפגש בין אלון לסביבה החדשה הוא מפגש משעשע, טעון, מרגש, ולעיתים בלתי אפשרי. בחשיבתו המקורית ודרכו המיוחדת יקסים, בסופו של דבר, אלון את סביבתו, ואותנו הצופים."
ההצגה נוגעת, בין השאר, גם בקשר המורכב בין אלון ואחיו.
עמית וולפמן, אמא של סער, נער עם אוטיזם, כתבה על ההצגה בבלוג שלה "מיומנה של אם לילד אוטיסט" - "הצגת מציאות".
צפיתי בהצגה הַכֵּנָה, האנושית והמרגשת לפני כשנה.
ממליצה בחום.

עידית טפרסון היא אמא של יובב, ילד עם אוטיזם. 
רוגל אלפר הוא אבא של יותם, ילד עם אוטיזם.
מוסיפה סרטון בו מוצגת שיחה של עידית טפרסון עם רוגל אלפר בתוכנית ינשופים. השניים משוחחים על אוטיזם, על הורות לילד עם אוטיזם ועל ההצגה "העולם על פי אלון".

להתראות,
אילנה

"ילד מה הוא אומר?" (מבחר ספרי עיון בנושא שפה)

ראשית, המלצה חמה למאגר הספרים הדיגיטליים של מכון מופ"ת, המציע מגוון ספרים ופרסומים מקוונים בתחום החינוך וההוראה. "המיזם נבנה על בסיס טכנולוגיות סריקה מתקדמות, והספרים המקוונים מוצעים לקהל קוראים רחב ומגוון, בכללם אנשי חינוך והוראה. בימים אלה הסתיים השלב הראשון של המיזם המציע ממשק של ספר אלקטרוני ידידותי באינטרנט ואפשרות ליצירת ספרייה מקוונת ואישית." (אתר מכון מופ"ת).

במאגר הדיגיטלי ניתן לעיין, בין השאר, בספר ילד מה הוא אומר? על התפתחות שפה אצל ילדים מאת בתיה צור, מיכל סגל ואניטה רום (הוצאת מכון מופ"ת, תשס"ג, 2003). 
"הספר פותח צוהר אל התפתחות השפה במהלך שש שנות החיים הראשונות של הילד, מלידתו ועד סיום שנותיו בגן. הדיון בתהליך רכישת השפה, משלב תיאוריות ומחקר אקדמי יחד עם הדגמות דיבור טבעיות של ילדים. ההתפתחות בתחום רכישת השפה נדונה בספר מתוך תפישה כוללת המשלבת מערכות התפתחות בתחומים שונים, ובהם: חשיבה, רגש, מוטוריקה וחברות. ניתן למצוא בספר גם פרקים העוסקים באופני הערכה של שפה ובדרכים להעשרתה ולטיפוחה." 

ד"ר מיכל סגל, מרצה בכיר במכללת סמינר הקיבוצים בתחום השפה, השותפה לספר הנ"ל, הוציאה לאור ספר עיון נוסף בתחום התפתחות השפה אצל ילדים, אף הוא בהוצאת מכון מופ"ת: מה הסיפור? על התפתחות היכולת הנרטיבית (2008). ספר זה מאפיין צדדים שונים של הכושר הנרטיבי האנושי ומלווה את התפתחותו החל מגיל שלוש לערך ועד בגרות. כושר זה ממשיך להתפתח גם שנים רבות לאחר הילדות, וחקירת ההתפתחות הנרטיבית המאוחרת היא לב העניין בספר.
מידע נוסף על הספר מוצג באתר הגיל הרך.

בקרוב יצא לאור ספר עיון חדש בתחום התפתחות השפה, והילד אומר - רכישת שפה ותקשורת בילדות מאת בתיה צור, מיכל סגל ואניטה רום (הוצאת מכון מופ"ת, 2012). הספר עוסק בדרכי התקשורת, השפה והדיבור מלידה ועד סוף שנות הגן, והתפתחות היכולת להפיק קולות, להבין דיבור ושפה, להשתמש במלים, לבנות משפטים, לשוחח ולספר סיפור, וגם הערכת שפה וטיפוחה ודו-לשוניות.  

ממליצה, גם ברשומה זאת, על הספר הַמִּגְדָּל נִפְרַק מאת מיכל סגל (הוצאת מכון מופ"ת, 2011).
הספר מציג את שלבי ההתפתחות הטבעיים ברכישת השפה אצל כל ילד, עוסק בשיבושי מילים הנפוצים בקרב ילדים בגיל הרך ומצביע על העקרונות המנחים את הילד בהבנה של חוקי השפה וביצירה של ביטויים לשוניים על יסוד אותם חוקים. הספר מבוסס על ניתוח רשימות מילים מקוריות שאספה המחברת, תוך התמקדות בהתפתחות השפה בתחום רכישת הרכיבים הבונים את המשמעות של המילים (הצורנים – המורפמות). המחברת מציעה להורים לעקוב אחר חידודי הלשון של ילדיהם ולהבין את מקורם.
כאן אפשר לעיין בהקדמה ובתוכן העניינים של הספר וכאן אפשר לקרוא פרק מתוך הספר.

כתבות ביקורת על הספר מוצגות במדור גלריה ב"הארץ" (נגה שביט-רז, 31.7.11), במדור "ספרים ב"הארץ" (צביה ולדן, 7.12.11), וב- YNET (בתאריך 15.8.11).

הספר שפה וקוץ בה - לקויות תקשורת, שפה ודיבור אצל ילדים חלק א' וחלק ב' מאת אניטה רום, בתיה צור, ורדה קריזר (הוצאת מכון מופ"ת, 2009), עוסק בלקויות תקשורת, שפה ודיבור העשויות להופיע אצל ילדים במהלך שמונה השנים הראשונות לחייהם.
מצטטת מאתר מכון מופ"ת: "בספר מתוארות לקויות בדרגות חומרה שונות ואצל אוכלוסיות ילדים שונות כמו: ילדים עם לקות שמיעה, ילדים על הרצף האוטיסטי, ילדים ממיצב נמוך וילדים עם עיכוב התפתחותי בתחומי השפה והדיבור.
הקריאה בספר מאפשרת לקורא להכיר מגוון לקויות תקשורת, שפה ודיבור אצל ילדים כמו גם את הספרות המקצועית העוסקת בתחומים אלו ואת המונחים המקצועיים הקשורים בהם. כמו כן הספר מאפשר לאנשי חינוך, להורים ולמטפלים להתוודע למחוונים ולכלים לאיתור לקויות תקשורת, שפה ודיבור, ומציע רעיונות לסיוע לילדים עם לקויות בתחומים אלו."
כאן אפשר לקרוא את תוכן העניינים וההקדמה לחלק א' וכאן אפשר לקרוא את תוכן העניינים של חלק ב'.
מידע מורחב על הספר מוצג בפורטל מס"ע בניהולו של עמי סלנט.
באתר הגיל הרך אפשר לקרוא את פרק 5 מתוך הספר העוסק בלקויות תקשורת ושפה על רקע של קשיים רגשיים, התנהגותיים וחברתיים בגיל הרך.

מסיימת ב"תְשַׁרְוְלִי לי שרוולים" - תחדיש הלשון של ז', שכנתי החמודה בת השנתיים וחצי (מפי אמהּ). מסתבר שתחדיש הלשון של ז' מוּכּר ואף מצוטט בספר "המגדל נפרק".

זהו לרשומה זו.
אני כבר שְׁלוּמָה...


להתראות,
אילנה