דפים

יום ראשון, 13 בינואר 2013

"צלילה למעמקי הים ...בכיסא גלגלים" - נקודות ראות, שפה וסטיגמה

באמצעות רשומה זו אני מבקשת מעצמי, ומעצמנו, לעקוף את הסטיגמה הרואה את המוגבלות / הנכות של האדם עם מוגבלות, ולראות את האדם.

סו אוסטין, המייסדת והמנהלת האמנותית של Freewheeling, מיזם המכוון לקדם את הסוגה של Disability Arts - אמנויות של אנשים עם מוגבלות, מזמנת לנו נקודות ראות חדשות כלפי העולם.
בהרצאה קצרה ב-TED X WOMEN, צלילה למעמקי הים ...בכיסא גלגלים, היא מדברת על המסע שלה, על כיסא הגלגלים ועל החופש שהוא נתן לה.
מצטטת מתמליל ההרצאה: "התחלתי להשתמש בכיסא-גלגלים לפני 16 שנה כשמחלה ממושכת שינתה את אופן הגישה שלי לעולם. כשהתחלתי להשתמש בכיסא הגלגלים, זה היה חופש חדש ועצום...
אבל למרות שנהניתי מהשמחה והחופש החדשים האלה, התגובה של האנשים כלפי השתנתה לגמרי. זה היה כאילו הם כבר לא רואים אותי, כאילו ירדה עלי גלימת היעלמות. הם כאילו ראו אותי לפי הנחות היסוד שלהם מבחינת ההרגשה להיות בכיסא-גלגלים. כששאלתי אנשים על האסוציאציות שלהם לגבי כיסא-גלגלים, הם השתמשו במלים כמו "מוגבלות", "פחד", "רחמים" ו"נכות". הבנתי שמאז ומתמיד הפנמתי את התגובות האלה ושזה שינה אותי ברמה עמוקה ביותר. חלק ממני הפך לזר לי. ראיתי את עצמי לא מנקודת מבטי, אלא בבירור ובהתמדה מנקודת המבט של תגובתם של אחרים אלי."
הנרטיב שיצרה סו אוסטין באמצעות הצלילה למעמקי הים בכיסא גלגלים, הוכיח עבורה ש"עיסוק באמנות יכול לעצב מחדש זהות ולהמיר מושגי-יסוד דרך מבט מחודש על המוכר." 
מוסיפה סרטון בו מוצג המפגן האמנותי במעמקי הים של סו אוסטין, ללא מלל.
מוזיקת הרקע הינה As My Heart Sings של Simon Reece.



באתר של סו אוסטין, ניתן לצפות במבחר מיצירותיה, לא רק בקרקעית הים...

בהקשר לסטיגמה, מצטטת את ד"ר גבריאלה עילם במאמרה "איך לדבר ולכתוב על אנשים עם מוגבלות?" ("נגישות לשירות", 2007): "המילים "נכים", "מוגבלים", מעוררות לעתים קרובות תפיסה סטריאוטיפית, כמילים המציינות אנשים הסובלים מהטרגדיה של מומים מלידה, כגיבורים הסובלים משיתוק ברגליהם ובידיהם ונאבקים כדי לחזור ולהיות נורמליים, כקורבנות הנלחמים כדי להתגבר על האתגרים העומדים בפניהם.
מי הם באמת? הם אמהות ואבות, בנים ובנות, סבים וסבתות, נשים וגברים, ילדים וילדות, עובדים ומעבידים, חברים ושכנים, סטודנטים ומרצים, מנהיגים ומונהגים, מדענים, אומנים, רופאים, שחקנים, נשיאים, אנשי עסקים ועוד.
הם קודם כל בני אדם, הם קודם כל אנשים."
מטרתה של ד"ר עילם במאמרה היא "להתחיל בגיבוש קווים מנחים ומינוח לדיבור וכתיבה על אנשים עם מוגבלות באופן שוויוני ומנומס המכבד את היותם של כל האנשים בחברה בני אדם שנולדו בצלם."
ד"ר עילם ממליצה להשתמש בשפה של "אנשים תחילה", ובהתאם לכך במונח "אנשים עם מוגבלות", המוגדר באופן ברור בחוק השוויון.
מבחינתה של ד"ר עילם, החשוב מכל, "זכרו לדבר, לכתוב ולהתייחס לאנשים עם מוגבלות בכבוד, בנימוס וברגישות כפי שהייתם רוצים שידברו, יכתבו ויתייחסו אליכם."
כאן ניתן לקרוא את המאמר המלא של ד"ר עילם. 
מוסיפה קישור למצגת של הרצאה של ד"ר עילם במסגרת יום עיון בעריכת לשון ותוכן בחוג ללשון עברית באוניברסיטת חיפה (ינואר 2011).

מצאתי עניין ברקע האישי והמקצועי / אקדמי של ד"ר עילם:
תואר ראשון B.Sc. בביולוגיה (האוניברסיטה העברית בירושלים), תואר שני M. Sc. בביוכימיה (האוניברסיטה העברית בירושלים), תואר שלישי Ph.D. בהיסטוריה ופילוסופיה של המדע (אוניברסיטת תל-אביב). במחקר הדוקטורט עסקה בקשר שבין הפסיכולוגיה, מחקר המוח והפילוסופיה. 

לדבריה, כאשה עם מוגבלות בהליכה כתוצאה ממחלת הפוליו בה חלתה בילדותה, חוותה לאורך כל חיי התמודדות יומיומית עם מכשולי נגישות בסביבה הפיזית והחברתית בישראל.
משנת 2000 היא פעילה ומשקיעה בעשייה, במחקר ובכתיבה לקידום הנגישות בסביבה, בשירות ובמודעות והתייחסות שוויונית באמת, בגובה העיניים, לאנשים עם מוגבלות בישראל. היא מורשה לנגישות השירות - רשומה בפנקס רשם מורשי נגישות השירות לאנשים עם מוגבלות.

מסיימת בציטוט נוסף מהמאמר: 
"כולנו, כל אחד ואחת, יכולים לקדם את השילוב של אנשים עם מוגבלות בחברה בישראל. אני מקווה שמאמר זה יעזור לכם לבחור טוב יותר את המונחים והדרך בה אתם משתמשים כדי לדבר ולכתוב (למעשה לחשוב) על אנשים עם מוגבלות."

להתראות,
אילנה

אין תגובות:

פרסום תגובה