עדות: חופשת הקיץ האחרונה של אמי רגע לפני המלחמה ההיא, זיכרון

זיכרון השואה של אמי ומשפחתה, אִתו נולדתי לפני כששים שנה, מלווה אותי כמעט מדי יום ביומו, מאז ומתמיד.
נולדתי עם הזיכרון.

ינקתי את הזיכרון.

גדלתי אִתו.

בגרתי אִתו.

נשארתי אִתו. גם היום.

(נראה שהעברתי את הזיכרון הלאה לבני, בלידתו.)

תמונת השואה של אמי לא הוצגה בפניי, ישירות, על-ידה, מעולם.

כבר בילדותי קראתי ספרים רבים בנושא השואה, באמצעותם ניסיתי לראות את התמונה.

חלק מהספרים ניצבים בספרייתי גם היום, ביניהם "סיפורים" מאת אנה פרנק, בתרגומה מהולנדית של מרים ילן שטקליס (הוצאת יבנה, 1962). זכור לי שקראתי שוב ושוב את הסיפורים של אנה וכן את המבוא לספר שכתבה ילן שטקליס. זכור לי, גם היום, שאהבתי במיוחד את הסיפור "הנריאטה".

"סיפורים לילדים", בתרגומה מפולנית של עדה פוזננסקי-הגרי, בליווי איוריו של יוסל ברגנר (בהוצאת הקיבוץ המאוחד, 1961), "בני האדם הם טובים", "בקייטנה", ועוד, מִספרי הילדים של יאנוש קורצ'אק, ניצבים אף הם על המדף העליון בחדר העבודה שלי, ספוגי אבק.

בנעורי קראתי את ספריו של ק. צטניק (יחיאל די-נור) על הפלנטה האחרת, ביניהם "בית הבובות", "קראו לו פיפל" ו"כוכב האפר". 

הצטמררתי וקראתי.
קראתי את "מוזלמאן" של דב שילנסקי, וספרי עדות רבים נוספים.

קראתי והצטמררתי.

מדי יום זיכרון לשואה, צפיתי בסרטים רבים שהוקרנו בטלוויזיה, בהם מראות אימים רוויי דם, בשחור-לבן.

במהלך לימודי באוניברסיטה, העמקתי את הידע התאורטי בנושא השואה, אף כתבתי עבודה מקיפה בנושא השפעת השואה על הדור השני של הניצולים.

מעולם לא הצגתי לאמי את העבודה.

לפני כשתים עשרה שנים, לבקשת נכדתה, אמי כתבה עדות קצרה בכתב ידה, ביקשה שאקליד אותה.

רק אז נחשפתי לראשונה לתמונות בחייה. 

הקלדתי ודמעתי. 

דמעתי והקלדתי.

כך פתחה אמי את עדותה:

"זאת הפעם הראשונה שאני מנסה לספר על תקופת חיי הקשה הזאת - למרות שאני יודעת שלמעשה אין מילים שיכולות לתאר את הזוועה ובוודאי אין מילים שיכולות לספר ולתאר את הרגשותינו."

מראות שלווים של טיול בית-ספרי בשלהי קיץ, טרם פרוץ המלחמה, התערבבו בעדות עם מראות של תליית יהודים על גרדום בכיכר העיר.
ריחות של קליפות תפוחי אדמה, שטוגנו על ידי אִמהּ בשמן שחור והפכו ל"לביבות", התערבבו עם תמונות של מחלות ורעב בגטו, עם מותה של אִמהּ מרעב ועם היעלמותו של אביה באחת מהאקציות שנערכו בגטו, ככל הנראה לאושוויץ. 

זיכרון המסע בקרון רכבת אפל וטחוב, בדרך לאושוויץ, התערבב עם זיכרון של חברוּת חדשה שנולדה בו עם שלוש נערות בנות גילה. החברוּת ליוותה את אמי במחנות הריכוז אושוויץ, ברגן בלזן וזלצוויידל. כל מנת מרק, כל פירור של לחם, נחלק בין ארבע החברות. 

חיפושית "פרת משה רבנו" שהתגלתה באחד מהמחנות, סימן לקיום של חיים, הִוותה חוויה משותפת, מעוררת תקווה, לארבע החברות.
בעדותה כתבה אמי, בין השאר, כיצד עמדה עירומה מול מנגלה, וכיצד בחר בה לחיים. 

בזכות שתי שיחות של אמי עם קרובי משפחה צעירים, לטובת משימות למידה לבתי-הספר, נחשפתי לראשונה לפרטים נוספים, קטנים וגדולים.

כאבתי עם כל פרט שהתווסף, למרות שנעטף במעטפת הגנה, עבורם, עבורי.

לפני כשנה, בשיחה שערכה עם נכדה של שכנה, ומאחר שזיכרונה הלך ודעך, סייעתי לה לדייק בחלק מהפרטים, השלמתי את התמונה עבורה בעצמי.

כיום אמי בת 90. הזיכרון המיידי שלה קהה, אך עדיין נותרו בה זיכרונות, קשים כל כך, של המלחמה ההיא. אלה חרותים בליבה ובגופה לעד.
גם בלבי.

לפני כחודש היא אמרה, כהערת אגב, "לַקַחַת בחשבון את מה שעברתי ואני בת 90 - זה פלא. כנראה שזה חיזק אותי ונתן לי כוח. אחרי גטו לודז', אושוויץ, ברגן בלזן וזלצווידל, אני לא מבינה את הגוף שלי. אני לא מבינה. אני לא חוקרת טבע. אולי ירצו לחקור את גופי אחרי מותי כדי להבין.

היום אני לא רוצה לחזור ולספר, לא רוצה לחזור לשם, לא רוצה לחזור לפרטים."

אברמק קופולוביץ כתב שירים, ביניהם את השיר "חלום".

אברמק נולד בלודז', פולין, בשנת 1930. הוא נרצח בתאי הגזים באושוויץ ב-1944.
לא קשה לחשב שהיה בן 14 במותו.

אורי מייזלמן, אוהד קוסקי ורועי הדס מלהקת "קרח תשע" הלחינו את השיר. 

עוד על השיר ועל אברמק באתר תנועת הנוער העובד והלומד, שיחד  עם חברת ההדרכה "המעורר" סייעו במימון ההפקה של אלבום השירים המולחנים. מידע וקישורים נוספים - בויקיפדיה.

האלבום מצוי בבית אמי.

בפתח העדות המוקלדת ביקשה אמי שאקליד את שירו של אברהם שלונסקי.

כך עשיתי.

עַל דַעַת עֵינַי שֶׁרָאוּ אֶת הַשְׁכוֹל

וְעָמְסוּ זְעָקוֹת עַל לִבִּי הַשָׁחוֹחַ,

עַל דַעַת רַחְמַי שֶׁהוֹרוּנִי לִמְחֹל,

עַד בָּאוּ יָמִים שֶׁאִיְמוּ מִלִסְלֹחַ,

נָדַרְתִי הַנֵדֶר: לִזְכֹּר אֶת הַכֹּל,

לִזְכֹּר - וְדָבָר לֹא לִשְׁכֹּחַ.